צ'ארלי קאופמן - "להיות ג'ון מלקוביץ'"

היי, תראו, הנה צ'ארלי קאופמן!

לצ'ארלי קאופמן קל לכתוב, נכון? בטוח שכן. בטוח. הרי ראש שמצליח לייצר תסריטים כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן", "שמש נצחית בראש צלול", "סינקדוכה ניו יורק" ולאחרונה "אנומליסה" המופתי, בוודאי נהנה מיתרון על פני מוחות יצירתיים רגילים כשלנו, לא?

ובכן, תחשבו שוב. וברוכים הבאים ל"משבר יום א'" נוסף. תודה שבאתם.

"כשרק עברתי ללוס אנג'לס, הייתי מפוחד מאוד. לא ידעתי מה אני עושה. עבדתי בסדרת טלויזיה שנקראה 'Get A Life' ולא יכולתי לדבר בחדר הכותבים. זה לא שבחרתי לא לדבר, או שלא דיברתי- ממש לא יכולתי פיזית לפתוח את הפה. מילים לא יצאו החוצה. לא היה לי שום ביטחון ככותב. זה התרחש במשך שישה שבועות. בכל יום חשבתי שיבואו ויפטרו אותי, והם ללא ספק היו צריכים לעשות זאת כשאני חושב על זה".

עם ירידת התוכנית מהאוויר, קאופמן, לא בפעם הראשונה, היה מובטל. "כתבתי את "להיות ג'ון מלקוביץ'" בזמן שחיכיתי לסיטקום הבא. המחשבה שלי היתה שאכתוב תסריט ואשתמש בו כדי לקבל עבודה. היה לי מין רעיון כזה שאדם מוצא שער אל ראשו של מישהו. היה לי עוד רעיון על רומן בין שתי דמויות במקום העבודה. אף אחד מהרעיונות האלה לא הלך לשום מקום, אז החלטתי לחבר ביניהם".

ואיך התקבל התסריט הזה בקרב אנשי הוליווד על אדם שנכנס לתוך שער במוחו של השחקן ג'ון מלקוביץ'? "התסריט קיבל תגובות טובות מאוד. התחלתי לקבל הכרה בזכותו. אבל התחיל נוהל מוזר שבו אנשים היו קוראים את התסריט, אומרים לי כמה הוא מצחיק, מזמינים אותי לפגישה ואז היו אומרים לי בחיוך שהם נורא אהבו אותו, שהוא יושב להם על השידה ליד המיטה והם נורא נהנים ממנו, ושאף אחד לא עומד להפיק סרט כזה לעולם. היו לי בערך 15 פגישות כאלה. לא הצלחתי להבין את זה. התחלתי להיכנס מזה לדיכאון".

ככה זה נמשך לא פחות משנתיים. לבסוף, קאופמן מצא את הבמאי הצעיר, ספייק ג'ונז שהתלהב מאוד מהתסריט, ואת חברת ההפקה 'Single Cell', בה שותף מייקל סטייפ, הסולן של להקת R.E.M. גם לסטייפ ושותפתו, סנדי סטרן, לא היו חיים קלים בכל הנוגע למכירת הסרט לאולפנים. כשהלכו לפגישה אצל יו"ר אולפני 'New Line Cinema', שדווקא התעניין בסרט, שמעו ממנו רק הערה מרכזית אחת:

"'להיות פאקינג ג'ון מלקוביץ''? למה לעזאזל אי אפשר שזה יהיה- 'להיות טום קרוז'"?

למחרת, האולפנים שלו דחו את הסרט.

אחרי חודשים ארוכים של שכנועים ובעזרתו של פרנסיס פורד-קופולה, שחיבר בין היוצרים לג'ון מלקוביץ' השחקן, הפרוייקט התרומם, ולבסוף הופק. ההמשך ידוע: הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר בשנת 1999, הפך לאחת מהקלאסיקות הקולנועיות הגדולות של כל הזמנים, והזניק את הקריירות של קאופמן וג'ונז.

והיום? כמה קל לקאופמן לכתוב היום? "זה קשה מאוד. אני לא נהנה מזה בכלל. זו העבודה שלי, ולפעמים היא נחמדה, אבל זה מאוד מאוד קשה. 95% מהזמן שאני אמור לכתוב בו, אני מבלה בבהייה, ואני עושה הכל כדי לא לכתוב. הגעתי למסקנה שהדבר הזה שנקרא 'מחסום כתיבה' הוא חשוב. אני חושב שדברים קורים כשאתה חושב שהם לא קורים. צריך פשוט להמשיך לתת להם לקרות ולא לדאוג מזה. צריך פשוט להמשיך לבהות".

**

עד כאן "משבר יום א'" להשבוע. תודה שבהיתם. עכשיו תחזרו לכתוב.

(אהבתם את הסיפור? אל תשכחו לעשות לייק לעמוד שלנו, כדי לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה)

#משבריוםא'