דיאבלו קודי - "ג'ונו"
מה גורם לכם להרגיש יותר חשופים? כתיבה או עירום? תשובתה של זוכת האוסקר והחשפנית לשעבר (כמה פעמים יוצא לכתוב דבר שכזה?), דיאבלו קודי, עשויה להפתיע אתכם.
כן, מתוסכלים ומתוסכלות יקרים, הפעם ב"משבר יום א'" אנו מגלים שאין דרך אחת ברורה לפרוץ אל תחום הכתיבה, ולעיתים צריך לעשות מעשה קיצוני בכדי לצאת מתחום הנוחות שלכם, כדי למצוא השראה. אבל למה שאנחנו נדבר? דיאבלו, בבקשה:
"תמיד אהבתי לכתוב, בעיקר כדי לספק את עצמי, אבל היה לי פחד גדול מדחייה, אז ביליתי את חיי ככותבת שמעולם לא פרסמה שום דבר. זו אולי הסיבה שמעולם לא קיבלתי אף מכתב סירוב, בגלל שהפחד פשוט שלט בי. אפילו לא כתבתי עבודות בלימודים, עד כדי כך חששתי לקבל פידבק שלילי".
מה ששחרר את קודי, כמו גם רבים אחרים, היה האינטרנט. האפשרות לפתוח בלוג משלה, ולהיות הבעלים שלו, מבלי לחשוש מעורכים או ממבקרים, קסמה לה. אז היא עשתה מה שכולם עושים: פתחה בלוג וכתבה בו על הבעיות ארוכות הטווח של אמריקה התאגידית. אלא שהבלוג שלה משך מעט מאוד אנשים (מפתיע, לא?), וקודי שוב הרגישה את אותה תחושת כישלון מוכרת. "עבדתי כמזכירה בחברת פרסום במינסוטה והרגשתי שאני פשוט הולכת לשום מקום. השתעממתי ורציתי שינוי."
והשינוי אכן הגיע, כשבדרכה לעבודה, חלפה על פני מועדון חשפנות, וליבה החל לדפוק. "גדלתי כילדה קתולית, סופר נורמלית, אז מקום כזה היה מסעיר עבורי". קודי החלה לשחק עם המחשבה לכתוב על חייה של חשפנית, אך לא ידעה דבר על העולם הזה. כך קרה שהיא נכנסה למועדון, ובמהרה - הפכה לחשפנית בעצמה. "פשוט חיפשתי על מה לכתוב. הייתי צריכה שמשהו יקרה." קודי החלה לרקוד בעירום לעיני גברים, ובלילות כתבה על כך בבלוג בשם "The Pussy Ranch".
האם לא פחדה? "בגלל שכתבתי את הבלוג, יכולתי לעשות סוג של ניתוק בראש, שאני עושה את זה עבור משהו חשוב. גם היתה לי רשת ביטחון: היה לי תואר, הייתי במערכת יחסים, לא הייתי אלכוהוליסטית או מכורה לסמים. מלבד העובדה שהייתי חשפנית, הייתי בן אדם יציב מאוד." ומה עם המבוכה שמגיעה כשגברים זרים מביטים בך, עירומה? "אני מרגישה הרבה יותר חשופה כשאני כותבת מאשר בימים בהם עבדתי כחשפנית."
בשונה מהבלוג על אמריקה התאגידית, לבלוג החדש שלה, על עולם החשפנות, היה קצת יותר קהל. "פתאום, היה לי קהל עצום! מסיבה כלשהי, מסתבר שרוב האנשים באינטרנט מתעניינים בסקס. מי היה מנחש? כמות הכניסות לבלוג הרקיעה שחקים, ויום אחד קיבלתי מייל מאדם זר, שאמר שהוא ממעריצי הבלוג הגדולים."
האדם הזה היה מייסון נוביק, מנהל אמנים מהוליווד, שדחק בה לחשוב רחוק יותר. "עד שמייסון יצר איתי קשר, כל מה שכתבתי היה בלוג עבור אתר במיניאפוליס. הוא שאל אותי אם חשבתי על משהו אחר. עוד באותו יום התחלתי לכתוב את הספר." הספר עליו היא מדברת נקרא לבסוף 'קנדי גירל: שנה בחייה של חשפנית לא טיפוסית', ובעקבות יציאתו לאור, היא זכתה ללא מעט עניין והצעות עבודה, אך אף אחת מהן לא כללה עבודה ככותבת. "הצלחתי להשיג עבודת התמחות בתוכנית של דיוויד לטרמן, אבל רק כעוזרת".
פעם נוספת, היה זה נוביק שדחק בה לחשוב על הצעד הבא, הפעם- תסריט. "הסיכויים לכתוב תסריט שיופק הם כל כך מפחידים, וכידוע, תחרות לא קוסמת לי. אני מאוד לא אמביציוזית, כך שאמרתי 'לא' הרבה פעמים, אבל הוא המשיך לרדוף אחריי, אז החלטתי לנסות." לניסיון הזה קראו "ג'ונו."
"לא ידעתי שום דבר על כתיבת תסריט. פעם קניתי עותק של 'אמריקן ביוטי' ונהניתי ממנו אבל לא ידעתי לכתוב שום דבר כזה. במחשבה אחורה, אולי הייתי צריכה לרכוש איזה ספר על תסריטאות אבל לא עשיתי את זה, ואולי זה הסיבה שהסרט יצא יותר בקול שלי, כי לא פעלתי לפי כללים מוכתבים."
הפחד מדחייה או מלעג עדיין היה שם, אבל הפעם - הוא שיחרר אותה. "הכתיבה של 'ג'ונו' היתה לי טבעית כמו נשימה. כתבתי את זה בשביל הכיף, בשביל ההנאה הפרטית שלי. ככה, אם אנשים היו יורדים על התסריט, הייתי יכולה למשוך בכתפיי ולהתעלם, כי אני אהבתי את זה." וקודי כמובן לא היתה היחידה שאהבה את שכתבה. התסריט שלה הציג את שפתה הייחודית, את השקפת העולם המקורית ואת הדיאלוגים החדים שהפכו לסימן ההיכר שלה.
"באמצע הקריאה של התסריט הזה אמרתי לעצמי שאם לא אהיה זה שיביים את הסרט הזה, אצטער על כך כל חיי", היטיב לנסח זאת ג'ייסון רייטמן, שלבסוף לא הצטער על כלום וביים את הסרט.
"ג'ונו" הופק כסרט דל תקציב, בעלות מזערית של 7.5 מיליון דולר, ומיד עם הופעתו הראשונה בפסטיבל 'סאנדנס', הפך ללהיט. הוא הכניס עד כה מעל ל-230 מיליון דולר ברחבי העולם, אבל חשוב מכל: הסרט זיכה את קודי בפרס האוסקר על התסריט המקורי שכתבה. מאז כתבה מספר תסריטים, ואף פיתחה סדרת טלוויזיה אותה הפיק סטיבן ספילברג, אך בדרך ספגה לא מעט ביקורות רעות, ונאלצה להתמודד פעם אחר פעם עם הרף הגבוה שיצרה לעצמה כבר בסרטה הראשון.
"זה קשה. אנשים מצפים למשהו ספציפי ממני ואני לא אוהבת את זה. הייתי רוצה להגיש דברים בעילום שם, בלי המטען הזה שאני סוחבת איתי לכל מקום." ומה המסר שלה לכותבים מתחילים בתקופה הזאת? "דבר ראשון: תקרעו את התחת. אין דרך אחרת. וגם - זו תקופה נהדרת עבור יוצרים מתחילים, כי פשוט אפשר לצלם משהו בלי כסף, ולשים אותו מול קהל גדול. לא צריך לדאוג ממכתבי סירוב, פשוט צריך לקחת מצלמה, לצלם ולהעלות ליוטיוב. זו תקופה מרגשת."
עד כאן להפעם.
* אנו בארט-האוס סבורים כי תעשיית המין ומועדוני החשפנות מבזים נשים, ואיננו ממליצים לבחור בדרך הזו כדי להתפרסם.
עכשיו תתלבשו ולכו לכתוב.
(אהבתם את הסיפור? אל תשכחו לעשות לייק לעמוד שלנו, כדי לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה)
