דמיאן שאזל - "וויפלאש"
תראו את הילדון הזה.
זהו דמיאן שאזל. אם השם שלו נשמע לכם מוכר, אולי זה בגלל שהוא התסריטאי/במאי של "וויפלאש" הנהדר מ-2014, ושל הסרט החדש "לה-לה לנד" שמוקרן ממש בימים אלה בבתי הקולנוע.
שאזל היה בן 29 בלבד כשיצר את "וויפלאש", ועת יציאת סרטו החדש (שרבים טוענים שיזכה באוסקר השנה), הוא רק בן 31. אנחנו יודעים שזה מקומם מאוד, ושל"משבר יום א'" צריכה להיות הגבלת גיל, אבל יש גם הרבה מה ללמוד ממנו, בעיקר במלחמתו להפוך את "וויפלאש" מחלום למציאות. דמיאן, ספר להם:
"ניסיתי לכתוב משהו אחר במשך זמן מה וזה פשוט לא הלך לשום מקום. הייתי במקום מאוד נמוך, אז החלטתי לכתוב משהו שיהיה מהיר, עצבני וכועס ופשוט לשים את כולי בתוכו, וזה הפך להיות הדבר הכי אישי שכתבתי. 'וויפלאש' נכתב בסופו של דבר מתוך תסכול אחרי שנים שבהם כלום לא הלך לי לשום מקום. ניסיתי גם להיות מחושב: מה אני יכול לכתוב שיהיה קטן אבל שיכיל מספיק, שיתרחש בתוך כמה חדרים, והוא על עולם שאני מכיר בצורה אינטימית שלא יצריך ממני תחקיר. זה גם היה משהו שידעתי שאני אוכל לשכנע אנשים שאני צריך לביים אותו, כי אלו החיים שלי."
התסריט נכתב ב-2011, בזמן ששאזל היה כותב להשכרה בלוס אנג'לס. את הדראפט הראשון כתב בעשרה ימים. חכו, אל תשברו את המקלדת שלכם. "הוא היה בלאגן אחד גדול. אין מקום להגיד 'וואו, עשרה ימים? איזה גאון הוא', כי מי שהיה קורא אותו היה רואה שהוא נכתב בעשרה ימים. לקח לי שנה לשכתב אותו."
אלא שאז, כשהתסריט היה גמור, שאזל נכנע לפחד, ובמקום להראות אותו לאנשים, קבר אותו במגירה למשך שנה שלמה. "האמת היא שהייתי מעט נבוך ממנו. היה בו הרבה ממני, ולא ידעתי מה אנשים יחשבו. ה'אני' שבסרט הוא לא 'אני' שאני גאה בו במיוחד. לבסוף, התעייפתי מהרעיון שלעולם לא אביים סרט, ונתתי אותו לסוכנת שלי. להפתעתי, היא אהבה אותו מאוד".
אבל הסוכנת היתה היחידה שאהבה אותו, באותו זמן. "היא שלחה אותו לכל האולפנים בעיר. כולם סירבו. בכל פעם היו שואלים אותי על מה זה, הייתי אומר 'על מתופף ג'אז'. ואז היו חולפות שתי שניות והייתי רואה את העיניים שלהם בוהות באוויר, וזו היתה סופה של השיחה. לפעמים הספקתי לומר: 'זה בעצם גם סוג של מותחן', אבל אז הייתי מקבל בחזרה מאותו אדם הנהון, כזה שתוהה למה אנחנו עדיין מדברים על הנושא הזה".
בסופו של דבר, היה לשאזל מזל, והתסריט הגיע לידיהם של כמה מפיקים גדולים (אחד מהם הוא הבמאי ג'ייסון רייטמן), שאהבו את התסריט מאוד ורצו להפיק אותו. "היתה רק בעיה אחת", אומר שאזל. "התסריט עדיין היה על מתופף ג'אז".
המפיקים של שאזל החליטו שכדאי לצלם סצנה מתוך הסרט, כדי להוכיח לאולפנים ולמממנים ששווה להשקיע בסרט, וששאזל אכן יצליח לביים אותו כראוי. "אהיה כן, אני לא רציתי לצלם את הסרט הקצר. אבל הרעיון שלהם בסופו של דבר היה גאוני. זה לא רק גרם לעניין בהוליווד, אלא גם איפשר לי להתנסות ולהבין מה רציתי שהסרט הזה יהיה."
הסצנה שנבחרה היא מהמערכה הראשונה בתסריט, אז אנדרו המתופף, פוגש לראשונה את פלטשר, המנצח המאיים, שעד סוף הסצנה קורע אותו לגזרים. "זו היתה הפעם הראשונה שביימתי משהו עם צוות אמיתי, והייתי מפוחד יותר מהצילומים ההם, מאשר הצילומים של 'וויפלאש' עצמו. כמות האנשים, מגבלות הזמן, השעון המתקתק... הכל היה חדש עבורי."
הרעיון לצלם את הסרט הקצר הצליח מעל ומעבר. "צילמנו אותו ביולי 2012, הוא התקבל לסאנדנס ב-2013, זכה בפרס חבר השופטים, וכמה חודשים לאחר מכן כבר היה לנו מימון." 'וויפלאש' צולם בסך הכל ב-20 ימים בתקציב של שלושה מיליון דולר בלבד, נערך במהירות, ובאופן מדהים, היה מוכן לפסטיבל סאנדנס של 2014, שנה בלבד לאחר הופעתו של אחיו הצעיר.
כבר בפרמיירה שלו בסאנדנס, היה ברור כי "וויפלאש" הוא יצירה מקורית שתגיע רחוק. הסרט יצא לאקרנים בסוף 2014, היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר באוסקר של אותה השנה, וזכה לבסוף בשלושה פרסים – העריכה, הסאונד, ופרס לשחקן המשנה על הופעתו הבלתי נשכחת של ג'יי קיי סימונס הנהדר.
שזאל סומן מיד כגאון, בעיקר בגלל גילו הצעיר, הגדרה שהוא לא פחות משונא. "אני חושב שיש איזו הנחה שהיא בולשיט מוחלט ומאוד הרסנית שכישרון או גאונות הם משהו שאפשר להיוולד איתו, ושאי אפשר ללמד. זה הרסני בעיניי, כי זה מעביר לאנשים מסר שלא משנה כמה קשה תעבוד, כי או שיש לך את זה, או שאין לך. מוצרט נולד מוצרט. צ'ארלי פארקר נולד צ'ארלי פארקר. אני חושב שזה בולשיט. הדבר היחידי שמחבר בין כל הגאונים האלה זה שהם עובדים קשה יותר מכל אחד אחר. המחשבה הזו שהם פשוט נופלים מהמיטה שלהם בבוקר עם הגאונות הזו היא פשוט קשקוש מוחלט."
אז מה המסקנה שלו מכל המסע המופלא הזה?
"היה לי מזל שלא הפרעתי לעצמי בדרך: ששלחתי את התסריט למרות שלא רציתי שאף אחד יראה את השלדים שיש לי בארון, שהסכמתי לצלם את הסרט הקצר למרות שרציתי מיד לצלול אל תוך הסרט הארוך, שלמדתי מהטעויות של עצמי, ושלמדתי לא לוותר לעולם."
יש רק דבר אחד ששאזל עדיין לא הצליח להתגבר עליו:
"חשבתי שאם אעשה את 'וויפלאש', אגרש סוף סוף את השדים שלי, ואשים סוף לסיוט הזה שחוזר אליי בלילות, שלי, יושב על במה עם מערכת התופים ומאבד את הקצב. ובכן, נחשו מה: עשיתי את הסרט ואני עדיין סובל מהסיוט הזה".
לילה טוב וכתיבה נעימה.
(אהבתם את הסיפור? אל תשכחו לעשות לייק לעמוד שלנו, כדי לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה)
