אלכסנדר פיין - "האזרחית רות'"
זה אלכסנדר פיין. יש לו שני אוסקרים בבית ולא מעט סרטים נפלאים מאחוריו, אבל הדרך לשם היתה ארוכה, ארוכה מאוד. היא עברה דרך סרטים קצרים ל"פלייבוי", תסריטים רבים שקיבלו תשובות שליליות, והרבה דיכאון.
דיכאון? בראשון? זו חייבת להיות מהדורה של "משבר יום א'".
(זכרו: אם אתם רוצים לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה, לחצו לייק על העמוד שלנו. אנחנו נעשה את שאר העבודה)
תאמינו או לא, חלק גדול מאהבתו של פיין לקולנוע הגיעה בזכות חברת מזון בשם "קראפט פודס". למשפחתו של פיין היתה מסעדה באותם ימים, וכיוון שהם היו לקוחות נאמנים, "קרפאט פודס" שלחה להם במתנה מקרן 8 מ"מ. פיין הצעיר החל לצפות באובססיביות בסרטים, ובהמשך קנו לו הוריו מצלמת 8 מ"מ איתה צילם סרטים קצרים.
הוא עשה תואר באוניברסיטת סטנפורד, וכשסיים, ניצבו בפניו שתי אפשרויות. "רציתי מאוד להיות עיתונאי. כבר התקבלתי ללימודי עיתונאות ב'קולומביה', אבל אז קיבלתי מכתב נוסף, שבישר לי שהתקבלתי גם ללימודי קולנוע ב-UCLA. ידעתי שאני חייב לקחת את הסיכון וללכת על הקולנוע, גם אם אכשל, גם אם אהיה גרוע בזה מאוד".
פיין לא היה גרוע בזה כלל. סרט הגמר שלו (קשה לקרוא לו סרט קצר – הוא היה באורך 48 דקות) הצליח מאוד, התקבל לפסטיבלים רבים, השיג לו סוכן, וחשוב מכל – הוביל את אולפני "יוניברסל" להחתים אותו אצלם. "זה היה כמו חלום. הם אמרו לי – תכתוב מה שאתה רוצה, ואם נאהב את זה, אתה תביים את זה. חשבתי לעצמי – נהדר. תוך שנה יהיה לי סרט." נשמע טוב, נכון? בשלב הזה, אתם כבר אמורים לדעת שזה לא עובד ככה.
פיין החל לכתוב יחד עם שותפו לדירה, ג'ים טיילור (שהפך לשותפו הקבוע), תסריט על אדם זקן שפורש, ואז יוצא למסע בו הוא מבין שבזבז את חייו. מצלצל מוכר? זה היה התסריט של "אודות שמידט". מה חשבו באולפנים? "הם ממש שנאו את התסריט זה היה על אדם זקן והם לא הבינו למה בחרתי דווקא לכתוב עליו. הם לא ראו איך הם מוכרים את זה" (יותר מעשר שנים מאוחר יותר, פיין עצמו יזכה בגלובוס הזהב על הסרט, שהיה מועמד גם לשני פרסי אוסקר).
אז השותפים לדירה היו צריכים למצוא פרנסה אחרת בינתיים. כך הגיעה ההצעה מערוץ "פלייבוי". "מפיק בשם אלן פול (ששנים לאחר מכן הפיק את "עמוק באדמה") הציע לי לביים שני סרטים קצרים עבור פלייבוי. הם היו סרטים אירוטיים, אבל הם שילמו את החשבונות. בינתיים, ניסינו לשכתב את 'אודות שמידט', ועלה לנו רעיון נוסף, לכתוב תסריט קומי על אישה שנכנסת להריון בטעות, ונמצאת במוקד הדיון על הפלות."
לתסריט הזה קראו "האזרחית רות'", וכפי שאתם יכולים לדמיין, התגובה בהוליווד לתסריט הזה היתה גם היא פחות מנלהבת. "כולם אמרו – זה כבד מדי. זה על הפלות. בשלב מסוים, כבר עמדתי לוותר. אמרתי – שיזדיינו כולם, אני הולך לכתוב משהו עם שני אנשים בתוך חדר, לצלם את זה ב-16 מ"מ בסלון שלי, רק כדי שיהיה לי כבר סרט! זה היה או זה, או שאני יורה לעצמי בראש."
אחת הסיבות לדיכאון בה היה שרוי פיין, היתה משפחתו, שהחלה להפעיל לחץ על בנם הכושל. "ההורים שלי אמרו: 'כמה זמן אתה עוד הולך לעשות את זה? למה שלא תנסה להיות עוזר במאי? והאמירה שהכי הרגיזה אותי – 'לא שלחנו אותך לסטנפורד כדי להיות מלצר!" מה היתה תגובתו של פיין להוריו? "אמרתי להם שילכו להזדיין".
באחד הימים, יצא פיין לארוחת צהריים, ונתקל במפיק בשם קארי וודס. "הוא שאל אותי – על מה אתה עובד? אמרתי לו – שום דבר. רק קומדיה על הפלות שכולם שונאים. אתה לא רוצה לקרוא את זה." אבל וודס רצה מאוד לקרוא את זה. הוא התקשר לסוכנו של פיין, לקח ממנו את התסריט, ובתחילת השבוע הכריז שהוא רוצה לעשות את הסרט. גם אז, העניינים לא ממש זרמו בקלות. "זה לקח שנה וחצי עד שהשגנו את התקציב. זו לא היתה מכירה קלה".
"האזרחית רות'" הוקרן לראשונה בסאנדנס בשנת 1996, חמש שנים לאחר אותה עסקה עם "יוניברסל" שלא הניבה דבר. הסרט לא היה מועמד כמעט לאף פרס (עד היום, זהו הסרט היחידי של פיין שלא היה מועמד לאוסקר), והוא זכה בפסלון רק בפסטיבל סלוניקי שביוון, וגם אז, הפרס חולק בין שני סרטים. "אני חושב שעשיתי עבודה סבירה. עשיתי את הסרט וזה מה שחשוב." בסיומו, פיין היה כבר בן 35.
"לעשות סרטים דורש הרבה סבלנות מזויינת. אנשים לא מבינים שזה לוקח המון זמן." שלוש שנים חלפו עד שהצליחו טיילור ופיין לצלם את סרטם הבא שהפך לסרט קאלט, הלא הוא "Election" שקיבל מועמדות לאוסקר על התסריט. מאז, הספיק פיין לאסוף שני פסלונים מוזהבים בזכות "דרכים צדדיות" המופתי, ו"היורשים", והיה מועמד לאוסקר על הבימוי של "נברסקה."
ועדיין, למרות הדרך הארוכה עד לתהילה, פיין משוכנע שהכוח נמצא בידיים של היוצרים. "איזה בחור ניגש אליי לא מזמן במסיבה ואמר לי 'אני רוצה להיות קולנוען, אבל אני תקוע בטלוויזיה כרגע. מה לעשות?' אמרתי לו – חביבי, אל תספר לי על הבעיות שלך. אין תירוצים. תעשה סרט. תראה את המניאק הזה שעשה סרט ב-23 אלף דולר במכולת של תחנת דלק ("מוכרים בלבד" של קווין סמית'). פשוט תיצור, לא משנה אם זה פיצ'ר או סרט קצר. גם אם זה גרוע, למי אכפת? פשוט תעשה את זה. בסופי שבוע, עם מצלמה טובה או גרועה. לא משנה. אין יותר תירוצים היום. אתה צריך שיהיה לך החופש להעז ולא לפחד מכישלון."
אך האם פיין הרגיש כך גם בתחילת דרכו? האם זו היתה הגישה שלו? "ממש לא. רוב הזמן שלי היה מושקע בניסיון להתגבר על הדיכאון. הדבר המוזר ביצירת סרטים הוא שבחלק מהימים אתה מרגיש כמו אורסון וולס, ובשאר הימים אתה מרגיש כמו חתיכת החרא הכי חסרת כישרון על גבי כדור הארץ. ואתה מאמין לשתי התחושות הללו באותה רצינות תהומית. אין לך שום פרספקטיבה. אתה פשוט מגשש את דרכך בחושך."
עד כאן להפעם. זמן להדליק את האור, ולהתחיל לכתוב. רק ככה דברים יקרו.
