Please reload

Recent Posts

דייויד צ'ייס - הסופרנוס

January 1, 2018

1/10
Please reload

Featured Posts

קווין סמית' - מוכרים בלבד

March 5, 2017

הוא עבד בחנות של תחנת דלק, נשר מלימודי קולנוע, מימן בעצמו את הסרט שלו בעזרת חוברות קומיקס וגשם (באמת!) – ואז גילה שאף אחד לא רוצה לצפות בו. כמעט. "משבר יום א'" מצדיע לקווין סמית' ול"מוכרים בלבד" ("Clerks"), אחד הסרטים העצמאיים החשובים ביותר שנעשו, וללא ספק אחד המצחיקים שבהם.

 

 

קווין סמית' התמכר לקולנוע כשעבד בחנות הסמוכה לתחנת הדלק, בה עבד. לעיתים היה מתחלף עם העובד בחנות הווידאו הסמוכה, וחלק גדול מימיו העביר בצפייה בסרטים. "לא האמנתי שמשלמים לי על זה", אומר סמית'. ככל שעבר הזמן, קיננה מחשבה בראשו של סמית': האם גם הוא יכול לביים סרטים כאלה? למה לא בעצם?

 

כשהחליט שהוא רוצה לקחת את החלום שלו צעד אחד קדימה, הגיש סמית' מועמדות והתקבל לבית ספר לקולנוע בוונקובר. "זה לא באמת היה בית ספר לקולנוע", הוא נזכר. "זה היה מקום שאתה מגיע, לומד את כל הדברים הטכניים, ואתה מסיים. אין תואר, רק תעודה. אבל זה מה שרציתי, להבין איך מפעילים מצלמה ותאורה וסאונד." ארבעה חודשים חלפו, והידע של סמית' לא הורחב. "הם לא נתנו לנו לעשות כלום. רק הראו לנו סרטים כל היום. אמרתי לעצמי: 'שיט, את זה אני יכול לעשות בחינם בניו ג'רזי. הרי אני עובד ליד חנות וידאו!'"

 

באחד הבקרים, התעורר סמית' וגילה שמדובר ביום חשוב. "הייתי מתוסכל מהלימודים, אבל אז גיליתי שאם אני פורש בדיוק היום, אני יכול לקבל מחצית משכר הלימוד בחזרה – 4,500 דולר. אם אני מנסה לפרוש מחר, הכסף יישאר אצלם." סמית' מיהר אל משרדי בית הספר, ופרש. "הדבר היחידי שיצא מארבעת החודשים הללו, זה שפגשתי שם את סקוט מוז'ר ודיוויד קליין, שבהמשך עזרו לי עם 'מוכרים בלבד'".

 

אחרי שפרש, שב סמית' אל היילנדס, ניו ג'רזי, עיר ילדותו, שם חיכתה לו עבודתו הישנה: מוכר בתחנת דלק. אלא שהפעם, הוא העביר את ימיו בעבודה במחשבות על מה היה רוצה לצלם, לו היה יכול. הוא החל להשתעשע עם הרעיון לכתוב את החוויות שלו בעבודה האפורה ובקשר עם הלקוחות המעצבנים, אל תוך התסריט. "הכרתי את העולם הזה, כי זה כל מה שעשיתי באותה תקופה."

 

אחרי חודש, היה לו תסריט – מבולבל, גס, לא ממוקד ובאורך 162 עמודים – אבל היה לו תסריט. "הייתי משכתב בכל פעם שהלקוחות היו משלמים ויוצאים." לאחר כמה שכתובים, סמית' הרגיש שיש לו משהו ביד. הוא חילק את התסריט לכל חבריו שצחקו ואמרו שהם אוהבים את זה. הביטחון של הקולנוען הצעיר הלך ונבנה. הוא התקשר לסקוט מוז'ר, חברו מבית הספר לקולנוע, ואמר לו להגיע לניו ג'רזי, לצילומים.

 

אלא שלסמית' לא היה מושג כמה הסרט הזה הולך לעלות לו. למזלו, ב-1992 הוא נתקל במאמר שפירט את ההוצאות של שלושה סרטים עצמאיים (ביניהם "אל מריאצ'י" של רוברט רודריגז), וגילה כי הממוצע שלהם עמד על 27,000 דולר. סמית' לקח את הפירוט הזה, שיחק איתו מעט, ו"העמיד" תקציב זהה לסרטו הקרב. הוא אפילו שלח אותו לחברת "מירמאקס" בצירוף התסריט, בתקווה שזו תפיק אותו. הצצה אל התקציב שנשלח מגלה כי סמית' ייעד בסך הכל כ-940 דולר לעריכה, 200 דולר עבור ציוד סאונד, ו-1,600 דולר עבור 37 גלילים של פילם. "מירמאקס" סירבו.

 

ללא חברת הפקה מאחוריו, החליט סמית' לממן את הסרט בעצמו. אלא ש-27 אלף דולר הם סכום אדיר, במיוחד כשלוקחים בחשבון שהקולנוען הצעיר כבר הוציא 4,500 דולר על לימודים מהם פרש. סמית' לא התייאש. הוא שלח בקשות לכל חברות האשראי, והצליח לאסוף עשרה כרטיסי אשראי שונים על שמו, מהם הוציא את כמות הכסף המקסימלית. זה לא הספיק.

בצער רב, נאלץ סמית' למכור את אוסף ספרי הקומיקס שלו – ביניהם היו כמה קומיקסים נדירים – לחנות מקומית בניו ג'רזי. אלא שהחנות לא הסכימה לתת לו כסף מזומן, אלא רק קרדיט לקניה בחנות. סמית' נאלץ למצוא חבר שיקנה ממנו את הקרדיט, במחיר מוזל. גם זה לא הספיק.

 

הסכום שהשלים את עלות ההפקה, תאמינו או לא, נפל על סמית' מהשמיים – באופן מילולי. סופה שעברה באזור גרמה לגשמים חזקים, ולהצפות. "ג'ייסון מיוז ששיחק בסרט את ג'יי אמר לי שכדאי לי להזיז את האוטו, אבל החלטתי לא להקשיב לו", מספר סמית'. כשהסופה הגיעה, האוטו של סמית' נהרס לחלוטין בהצפות. החדשות הטובות: בעקבות המקרה, הוא קיבל פיצוי כספי מהקרן לשיקום אזורים מוכי אסונות טבע, והסכום הזה הלך למימון הסרט.

 

מהרגע הראשון, היה ניכר שהצילומים לא יהיו קלים. "כולם עבדו בהתנדבות, ולא היה ברור מה יקרה בכל יום. צילמנו הכל בלילה, בחנות, וסגרנו את התריס, כמו שרואים בסרט, כדי שאף אחד לא יראה שאנחנו מצלמים." סמית' שמר את הדיאלוגים הטובים ביותר לדמותו של דאנטה מתוך מחשבה שהוא ישחק אותה, אך הבין מהר שלא יצליח לביים את הסרט, להחזיק את ההפקה בחיים וגם לזכור בעל פה את המילים.

 

כל האנשים בחייו של סמית' מצאו את דרכם אל ההפקה – חלק מהם כאנשי צוות, אחרים כסטטיסטים. כך למשל ניתן לצפות באמו של סמית', הבוחנת בקבוקי חלב במקרר, ומנסה למצוא את אלה עם התאריך האחרון הרחוק ביותר. הסרט צולם ב-21 ימים, או ליתר דיוק – לילות, וכשהם הסתיימו, סמית' היה מותש. "לא יכולתי לנוח. הייתי צריך לחשוב איך אני מוכר את הסרט. ידעתי שהוא לעולם לא יתקבל לאף פסטיבל."

 

טוב, כמעט אף פסטיבל. סמית' שמע על פסטיבל IFFM לסרטים עצמאיים, המתקיים בניו יורק. "עלות ההגשה עמדה על 500 דולר, ובשלב הזה הייתי בכזה חוב, שהיה לי קשה לגייס אפילו את הסכום הזה. בסוף הצלחתי. אחר כך כמה ימים, הפסטיבל הודיע לנו מתי ההקרנה. אמרתי: 'התקבלנו? זה נפלא!' רק אחר כך גיליתי שכל מי שמשלם, מתקבל."

 

אם נדמה לכם שאחרי כל התלאות הללו, לפחות ההקרנה הראשונה של הסרט היתה מוצלחת, אתם טועים. "העברתי את הימים לפני ההקרנה בתליית פוסטרים שהדפסנו, וחלוקת פליירים ברחוב. יומיים לפני ההקרנה, היינו בהקרנה של סרט אחר, והאולם היה מפוצץ. ממש דפק לי הלב. אמרתי לעצמי: 'וואו, מחרתיים זה יהיה הרגע שלנו."

 

סמית' אסף עשרה מאנשי הצוות, השחקנים וחבריו כדי שיבואו איתו לפרמיירה. האווירה היתה טובה ונרגשת – עד שהם נכנסו אל האולם. "אנחנו נכנסים, ואף אחד לא נמצא שם. ממש אף אחד. רק עשרת האנשים שלנו. האורות נכבים, ועדיין, אף אחד לא נכנס. הייתי בהלם. בהמשך, שני אנשים נכנסו – איזו בחורה שהתיישבה בצד, ואיש מבוגר עם קרחת."

 

ההקרנה החלה, וסמית' מצא את עצמו בדמעות. "במקום להתרגש, נכנסתי לפאניקה. אף אחד לא בא, הסרט נראה רע, והוא מלא בקללות. פתאום הבנתי שאף אחד לא הולך לקנות אותו. אני עני, ולא אצליח לעולם לשלם את כל מה שהוצאתי עליו. אמרתי לעצמי: 'זה נגמר. אני כישלון. אני לא הולך לעשות יותר אף סרט, לעולם."

 

אבל רגע: זוכרים את האיש הקירח ההוא, אחד מתוך שני אלו שהגיע להקרנה? הוא עמד לשנות את הגורל של סמית' והסרט. כי אותו אדם היה בוב הוק. הוק היה אחד מנציגיו של פסטיבל "סאנדנס", ולאחר שצפה בסרט, הוא דחק בסמית' להגישו לפסטיבל. כמה שבועות חלפו, ואז, הטלפון הציבורי צלצל. "כשקיבלתי את השיחה מ'סאנדנס', עבדתי מאחורי הדלפק בתחנת דלק. הייתי ממש דאנטה, הגיבור מהסרט. בוב אמר שהתקבלנו, וצרחתי: 'אתה פאקינג צוחק עליי?'. אני זוכר בדיוק איפה הייתי כשהחיים שלי השתנו."

 

רגע קווין, לאט. החיים עוד לא השתנו לחלוטין. כי גם אחרי שהסרט התקבל ל"סאנדנס", אף אחד עדיין לא רצה לקנות אותו. זוכרים את "מיראמקס", אליה שלח סמית' את התסריט? היא קיבלה עכשיו הזדמנות שניה לרכוש את הסרט, בזול, לפני הפסטיבל. "הארווי ויינסטיין יצא מהאולם באמצע הסרט המזויין", נזכר סמית'. "יש סצנה שבה אחת הדמויות מרססת עם מטף כיבוי את הלקוחות שבאים לקנות סיגריה. הארווי הוא מעשן גדול, אז כשהוא ראה את הסצנה הזו, הוא אמר: 'לעזאזל עם זה', ויצא. לא האמנתי."

 

ואז הגיע הפסטיבל עצמו, ובו זכה הקהל להיחשף ליצירה של סמית'. התגובות היו היסטריות וסמית' זכה בפרס על הבימוי. "היו לנו שתי הקרנות נפלאות שיצרו את הבאזז, והגיע אליי מארק טאסק, נציג של 'מיראמקס'. הוא אמר שהוא רוצה לרכוש את הסרט, והתחייב להציג אותו שוב להארווי ויינסטיין. אמרתי לי: 'אחי, הוא לא רוצה לראות את זה', אבל טאסק התעקש." השלושה ישבו לצפות שוב בסרט, ואז הגיעה הסצנה עם הסיגריות.

 

"מספיק עם השטויות האלה", מלמל ויינסטיין, וקם כדי ללכת, בפעם השניה. טאסק תפס בזרועו ומשך אותו בחזרה אל הכיסא. "חכה עוד שלושים שניות", אמר לו טאסק, שידע שזה הרגע שבו הסרט מתחיל לתפוס תאוצה מבחינה רגשית. ויינסטיין חיכה, והתאהב כמו כולם. "הוא צחק כל כך חזק אחר כך", מספר סמית'. "זו היתה ההקרנה הכי טובה שהיתה לנו אי פעם." לאחר ההקרנה, אמר ויינסטיין לסמית': "אני מת על הסרט המזויין הזה. אני רוצה לקנות את הסרט המזויין הזה, אני רוצה לשים לו פס קול מזויין חדש עם מוזיקה מעולה, ואני רוצה להפיץ את הסרט המזויין הזה כדי שכולם יראו אותו!"

 

נאמן למילתו, ויינסטיין לקח את הסרט ודחף אותו קדימה. הוא הכניס מוזיקה שבדיעבד עלתה יותר מהתקציב הכולל של הסרט, והצליח להכניס אותו לפסטיבל קאן. הסרט זכה לביקורות נלהבות, ואף יצא ממנו עם שני פרסים. אחרי שעלה בסך הכל 27 אלף דולר, "מוכרים בלבד" הכניס למעלה מ-3 מיליון דולר בקולנוע, ועוד מילונים רבים בווידאו. הוא הפך לסרט קאלט, הזניק את הקריירה של קווין סמית', והעניק השראה ליוצרים צעירים רבים שהבינו שגם הם יכולים להגשים את חלומם, אפילו אם אין להם אולפנים, חברות הפקה, או אפילו כסף בכיס.

 

וסמית'? הוא המשיך באותו הקו, והביא לעולם סרטים כמו "דוגמה", ו"ג'יי ובוב השקט מכים שנית" שזכו להצלחה, לצד סרטים רבים נוספים שנקטלו על ידי הביקורת וזכו לכישלון קופתי מהדהד בקופות. סמית' כמו סמית', לא מצטער על דבר: "אני רק רוצה לצלם את הסרטים שאני רוצה לראות. בשלב הזה, לא אכפת לי מה אחרים אומרים. ממה שאני למדתי, אם אתה אומר לעולם שאתה רוצה לעשות משהו, העולם יענה לך בסטירת לחי מצלצלת של 'למה?'. אתה לא יכול להשיג דבר אם אתה מקיף את עצמך באנשי ה'למה'. אתה חייב להקיף את עצמך באנשי ה'למה לא?'"

 

ומה יש לו לומר על כתיבה? "בעיניי, זה הדבר הכי קרוב שמישהו יכול לעשות שמתקרב לאלוהות. קולנוע העניק לי את כל מה שיש לי היום, אבל לביים זה לא כמו להיות אלוהים. כתיבה כן. אתה בורא עולם, ודמויות, ורצונות, ואהבות. אתה יוצר את העולם כמו שאתה היית רוצה שהוא יתקיים. עבור כל כותב, כסף לא יכול להיות מוטיבציה. המוטיבציה היא הצורך העצום הזה להוריד את התסריט או הסיפור או השיר הזה מהלב שלך, ולהעביר אותו למוחו של אדם אחר. כותב אמיתי לא צריך מוטיבציה, כי כותב לא יכול לכבות לעולם את הרצון לכתוב."

 

**

אם סמית' צודק, הרי שעכשיו בטוח שהרצון לכתוב דוחק בכם. אז לכו לדרככם, ארט-האוסים יקרים, כתבו ובראו את העולמות הקסומים שלכם.

 

עד כאן "משבר יום א'" להפעם. משבר נוסף, בשבוע הבא.
וכמובן, אל תשכחו לעשות לייק לעמוד שלנו, כדי לוודא שאתם מקבלים את זריקת העידוד השבועית, גם בפעם הבאה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Facebook Social Icon