תום מקארתי - אנשי התחנה

הוא החליט כנגד כל הסיכויים ללהק שחקן נמוך קומה שאיש לא הכיר לסרט הביכורים שלו (עוד לפני שאותו שחקן הפך לטיריון מ"משחקי הכס"), קיבל תשובה שלילית מכל האולפנים, מ"סאנדנס" וממשקיעים פרטיים, אבל לא נתן לכלום לעצור אותו. "משבר יום א'" מצדיע לתום מקארתי שיצר את "אנשי התחנה", אחד הסרטים האהובים עלינו ביותר. יוצאים לדרך.

תום מקארתי היה שחקן שולי בהוליווד. הוא הופיע בשלל קטנים בסדרות כמו "ספין סיטי" ו"אלי מקביל", לפני שקיבל את ההזדמנות הגדולה שלו, בסרט "פגוש את ההורים". הוא הרוויח כסף, פניו הפכו אט אט למוכרים, אבל למקארתי היו שאיפות נוספות. "כשהייתי באוניברסיטה, למדתי כתיבה, והעליתי מחזות. תמיד חלמתי לכתוב סרט ולביים אותו. בשלב מסוים, החלטתי לכתוב סרט קטן שאוכל לביים, במטרה שזה יסייע לי להתפתח כשחקן."

בסוף שנות התשעים, החל רעיון להתרוצץ בראשו. "נושא הרכבות והאנשים שרודפים אחריהם עניין אותי, אז התחלתי לעשות תחקיר. ביליתי שלושה חודשים בספרייה, קראתי על תאונות ודגמים שונים של רכבות. ממש שקעתי בזה." יום אחד, שוטט מקארתי באזור בניו ג'רזי, כשלפתע נתקל בתחנת רכבת ישנה וקטנה, באמצע שדה. "קפאתי במקומי וחשבתי שזה פשוט יפהפה. לקחתי פתק וכתבתי עליו: 'אם אתה הבעלים של התחנה, תוכל להתקשר אליי?' והחלקתי את הפתק מתחת לדלת."

כמה שבועות חלפו, והטלפון של מקארתי צלצל. "הבחור שהתחנה היתה שלו מצא את הפתק. התברר שהוא חובב רכבות, הוא התלהב מהרעיון של הסרט ומשם הכל התחיל." אותו אדם לקח את מקארתי אל חבריו, שהקימו מועדונים וחוגי בית – כולם על רכבות. "זה היה עולם מדהים. הם הקרינו סרטים של עצמם, רודפים אחרי רכבות. נהנתי מכל רגע."

מקארתי החל לכתוב ב-1998. "הכתיבה של הדראפט הראשון באה יחסית בקלות. לקח לי שישה שבועות להשלים אותו. חשבתי שהוא טוב, אז הגשתי אותו למעבדה של 'סאנדנס'. כמה שבועות אחר כך, קיבלתי מהם תשובה שלילית. לא הייתי מוכן לזה בכלל. חשבתי שיש לי משהו טוב ביד, אבל התברר שהעולם לא חשב כמוני".

מקארתי לא ויתר, ולצד עבודות המשחק שלו, המשיך לעבוד על התסריט. "שיפצתי ושיפרתי אותו במשך שנתיים. המשכתי לקרוא ולערוך מחקר, וקבעתי לעצמי ימי כתיבה, שבהם לא ידעתי כלל מה הולך לקרות ונתתי לדמויות להפתיע אותי." האם חש בפוטנציאל של הסרט בזמן שכתב את התסריט? "הדבר היחידי שהייתי עסוק בו הוא לנסות לגמור לכתוב את התסריט. זה הכל. אחר כך, המטרה היחידה היתה לנסות להפיק אותו ולנסות לביים אותו."

תאמינו או לא, אבל דמותו של פין, המשוחק על ידי פיטר דינקלג' (המוכר לחובבי "משחקי הכס" כטיריון), כלל לא היתה אמורה להיות נמוכת קומה בתחילה. "פשוט כתבתי אדם שחי חיים בודדים ומבודדים."

כמה חודשים לאחר שהחל להרהר ולפתח את הדמות, נתקל מקארתי בחברו הטוב, דינקלג' ברחוב בניו יורק. "שוחחנו, ופתאום עברו לידנו שני ילדים. הם ראו אותו ופשוט קפאו במקומם. הוא חייך אליהם, ואמר: 'מה שלומכם?' הם מלמלו 'בסדר', והמשיכו בדרכם. עמדתי מהצד, ואמרתי לעצמי – 'וואו, הוא צריך להתמודד עם זה כל רגע ביום שלו, אבל הוא עושה זאת נהדר. הוא אדיב, וחכם, ומצחיק. רגע אחרי שאתה מדבר איתו, אתה שוכח שהוא נמוך ואתה מתמקד רק באדם שהוא. פתאום חשבתי לעצמי – הוא שחקן מדהים. הוא יכול לעשות את זה."

התסריט שוכתב כך שדינקלג' יוכל לככב בו. "הדבר הראשון שאני ופיטר החלטנו עליו, הוא שהתסריט לא יעסוק באיך זה מרגיש להיות נמוך קומה, אלא יהיה על אדם שבוחר להתבודד, ובמקרה הוא נמוך קומה. שזה לא יהיה העיקר." במקביל, חשב מקארתי על בובי קאנבייל ופטרישיה קלארקסון כמי שיוכלו לשחק לצידו. הוא החל בשכתובים עם קולם של השחקנים הללו בראשו.

"אחרי שכתבתי כמה דראפטים, התחלתי להראות אותו לשחקנים. הם אמרו לי את דעתם, ואז חזרתי אל המחשב ושכתבתי אותו. ככה המשכנו, הלוך ושוב. זה היה נפלא, כי זכיתי לקבל מיד חוות דעת מהשחקנים שיצטרכו להיכנס אל תוך הדמויות הללו." בשלב כלשהו, חשב שיצליח לגייס תקציב בעצמו, אך אז המשקיע נעלם. "הייתי מרוסק, אך במידה רבה גם רווח לי כי ידעתי שהתסריט לא היה מוכן. אמרתי לעצמי: 'אה, מצויין, עכשיו אוכל לתקן עוד דברים.'"

כשהתסריט היה במקום טוב יותר, נתן אותו מקארתי לסוכן שלו. "התחלנו לשלוח אותו לכל החשודים המוכרים – לאולפנים. אנשים הגיבו אליו בצורה טובה, אבל אף אחד לא רצה לקחת חלק בהפקה שלו. אני חושב שכולם נבהלו מהרעיון שכוכב הסרט יהיה אדם נמוך קומה. לנסות להשיג מימון לסרט כשפיטר בתפקיד הראשי היה כמו לנסות להשיג מימון לסרט לפני 30 שנה, עם שחקן אפרו-אמריקאי בתפקיד הראשי. אנשים כל הזמן אמרו לי: 'הקהל לא מוכן עדיין לצפות בסרט בו מככב איש קטן.' זה הטריף אותי. בשלב מסוים התחלתי לענות להם: 'איך אתם יודעים?'"

התשובה הזו, כמובן לא סייעה. "בכל פעם שאתה כותב תסריט שהוליווד מבינה שהוא פחות שגרתי, כולם נכנסים ללחץ. ואם מדובר בבמאי ותסריטאי מתחיל, הם נכנסים עוד יותר ללחץ. ואם אתה מלהק לתפקיד הראשי אדם נמוך קומה אז הלחץ בכלל שובר שיאים... כשאתה מחבר את כל אלו יחד, זה לא בדיוק מוביל לתקצוב מהיר. דרך העבודה של האולפנים הגדולים היום היא לומר לך: 'תתקשר אלינו אחרי שהסרט מצולם ואחרי שאנשים אוהבים אותו'. אבל האמת היא שלא הייתי צריך את האולפנים. לפעמים כשיש לך אולפן מאחוריך, הוא מתערב בכל דבר. יש קסם בקולנוע עצמאי."

מקארתי נדד עם התסריט אל מחוזות המימון החיצוני, אל מממנים פרטיים. "חבר שלי הוא בנקאי, אז הוא עזר לנו להרכיב חבילה פיננסית שתראה לכל משקיע כמה הוא עשוי לקבל בחזרה. כשהוא סיים, הסתכלתי על זה ואמרתי לעצמי: 'למה שמישהו ירצה להשקיע בדבר הזה? זה עסק נורא נורא נורא.'"

מקארתי הלך לאחיו, שעבד באותו הזמן בתחום המימון, והראה לו את ההצעה. "הדבר הראשון שהוא אמר כשהוא פתח אותה זה שהיא עשויה בצורה טובה מאוד, שהיא נראית מקצועית", נזכר הבמאי. אבל האידיליה הזו התאיידה מהר מאוד. "אח שלי עבר על הנתונים, הסתכל עליי ואמר: 'אתה פאקינג צוחק עליי! מי ירצה להשקיע בסרט כזה?!"

ואכן, לא היו קופצים רבים על המציאה. השבועות הפכו לחודשים, שהפכו לשנים. בובי קאנבייל, המגלם את ג'ו בסרט, הודה כי בשלב מסוים, אחרי שנתיים, חשב שהסרט לעולם לא יצולם. "נתקלתי בפטרישיה קלארקסון (המשחקת לצידו של בובי בסרט) באיזה בר בניו יורק. שנינו היינו נורא עסוקים באותה תקופה, אבל אני זוכר שהיא באה אליי ואמרה לי: 'בובי, אנחנו חייבים שהסרט הזה יקרה! מתי כבר נעשה אותו? לא אכפת לי משום דבר אחר, אנחנו חייבים לעשות את הסרט הזה." קאנבייל מספר שבאותה תקופה, מקארתי הופיע בהצגה בברודווי, "ולא ידענו אם הוא בכלל זוכר מהתסריט הזה שכתב או לא."

יום אחד, הטלפון צלצל ובקו השני היה הסוכן של מקארתי. "הוא אמר לי שהצליח להשיג את המימון. אמרתי לו – 'וואו, זה היה קל'. הוא ענה: 'תום. עברו שלוש שנים. על מה אתה מדבר?' רק אז קלטתי כמה זמן עבר מאז שהתחלנו לנסות להשיג את הכסף."

התקציב עמד על חצי מיליון דולר בלבד. "ידעתי מההתחלה שאני רוצה לצלם סרט דל תקציב. לאורך הכתיבה, כל הזמן שאלתי את עצמי אם זה יתאים מבחינה כספית. היו הרבה רגעים שחשבתי על סצנה שהיתה מגניבה, אבל ידעתי שלא אוכל לצלם אותה עבור התקציב שהיה לי בראש."

גם כשהכסף כבר גויס, והתסריט היה מוכן, מקארתי למד כי בהפקות דלות תקציב, צריך לעשות שינויים תוך כדי תנועה. "המפיקים שלי היו באים ואומרים לי: 'היי תום, זוכר את הסצנה ההיא עם החוף?' והייתי עונה בהיסוס: 'כן...' ואז הם היו אומרים: 'אז אין חוף.' והייתי צריך לרוץ אל המחשב, ולהבין על מה הסצנה, ואיך אפשר לצלם אותה אחרת, במסגרת התקציב. אני חושב שאם התסריט שלך מספיק טוב, וכן ועמוק, כשאומרים לך לעשות שינויים, שום דבר לא אמור להתפרק."

מקארתי מודה בעצמו שלקח על עצמו משימה לא פשוטה, ולא ממש חשב עליה לעומק. "אפילו לא ביימתי סרט קצר בחיי. הדבר הכי קרוב לצילומים שעשיתי לפני הסרט עצמו, היה להושיב את השחקנים בחצר, ולצלם אותם במצלמה דיגיטלית כדי להתאמן על הסצנות. זה דווקא היה ניסוי מאוד מעניין, כי זה סייע לי להבין את הקצב של הסרט."

"אנשי התחנה" צולם ב-20 ימים בלבד, ולמרות הלו"ז הדחוק, מקארתי לא נבהל והמשיך להעניק לחבריו השחקנים את האפשרות לשנות דברים תוך כדי תנועה. "אחרי כל סצנה היינו מדברים על מה אפשר לשפר. הצוות עמד בצד, המפיקים היו לחוצים ורצו שנמשיך כבר, אבל לקחנו את הזמן. זה היה חשוב. פיטר למשל תרם המון. יש לו נקודת מבט מאוד ייחודית."

כשהסרט היה גמור, מקארתי שלח אותו לפסטיבל 'סאנדנס', הפעם כסרט, לא רק כתסריט. והפעם – הוא גם התקבל. לפני הקרנת הבכורה, צעד התסריטאי/במאי עם חבר שכבר היה פעמים רבות בפסטיבל. "האם הקהל כאן צועק בוז לסרטים שהוא שונא?", שאל מקראתי המבוהל. "לא", אמר החבר, "הם פשוט יוצאים באמצע."

אבל מההקרנה הזו, איש לא יצא באמצע. הקהל הריע ממושכות, ומיד לאחריה היה ברור כי הסרט הקטן שיצר מקארתי עם חבריו הולך להכות גלים. עוד באותו הערב, נציגה של אולפני "מירמאקס" הרימה טלפון להארווי ווינסטיין, הבעלים, ואמרה לו להגיע. וויינשטיין נכנס למטוסו הפרטי בניו יורק, הגיע יממה מאוחר יותר, ואירגן לעצמו הקרנה פרטית בבית קולנוע מקומי. באותו הערב, מקארתי כבר חתם על עסקה של מיליון וחצי דולר עם "מירמאקס" שהתחייבה להפיץ את הסרט.

"זה היה הערב הטוב בחיי", מספר מקארתי. "חזרתי לדירה ששכרתי יחד עם השחקנים, וישבנו עד חמש וחצי בבוקר, שתינו וויסקי וצחקנו. זה היה כל כך הזוי." "אנשי התחנה", שתסריטו כלל לא התקבל למעבדה של הפסטיבל שלוש שנים קודם, יצא מ"סאנדנס" עם שלושה פרסים – פרס הקהל, הפרס לשחקנית הטובה ביותר, וכמובן, פרס התסריט. הוא גרף למעלה מ-8 מיליון דולר ברחבי העולם, וזכה בפרסים רבים בפסטיבלים בהם הוקרן. מקארתי הפך לאחד הבמאים המוערכים בתעשייה, והפך לזוכה אוסקר על סרטו האחרון, "ספוטלייט".

"הסרט הזה לימד אותי הרבה, בעיקר בנוגע לכתיבה. בגלל שכתבתי את התסריט על אדם 'רגיל' ורק אחרי זה הדמות שלו הפכה לנמוכת קומה, למדתי שדמויות צריכות להיכתב מבפנים, שצריך להתחבר אליהן בצורה אמיתית, ולא להתייחס לצד החיצוני שלהן."

עצה נהדרת מתסריטאי נהדר.

ועכשיו יוצרות ויוצרים יקרים, חזרו אל התסריטים שלכם, והפסיקו להביט בדמויות כנמוכות או גבוהות, טובות או רעות, והתחברו אליהן מהצד האנושי שלהן. מי יודע, אולי זה עוד ייגמר ביצירת מופת.