Please reload

Recent Posts

דייויד צ'ייס - הסופרנוס

January 1, 2018

1/10
Please reload

Featured Posts

רפאל בלולו - ממזרח שמש

April 16, 2017

הוא זכה עם סרטו הקצר בפסטיבל ברלין, יצר את הסרט התיעודי "שיר ידידות" ועומל בימים אלו על סרטו החדש, "ממזרח שמש" על המסאית והסופרת ז'קלין כהנוב (אם אתם רוצים לסייע לסרט לצאת, היכנסו ללינק בתגובה הראשונה). "משבר יום א'" גאה לארח את הבמאי Rafael Balulu לשיחה מרתקת על יצירה, צדק חלוקתי ותשובות גזעניות מהקרנות.

אל תחמיצו.

 

 

 

- בוא נדבר על ראשית דרכך קודם. התחלת ללמוד ב"קמרה אובסקורה" בדיוק שנה לפני המשבר הכלכלי שהתחולל שם, שהוביל להקמת "מנשר". אבל שלא כמו רבים אחרים, בחרת לעבור ל"סם שפיגל". ספר קצת מדוע.

 

"האמת היא שזה קרה במקרה. לאחר השנה המוזרה בקמרה, נסעתי לארצות הברית. הייתי שם כמה חודשים ובין היתר התחלתי לחפש בתי ספר לקולנוע. מצאתי כמה, אלא שהם עלו כשבעים אלף דולר לשנה – ואת זה אף אחד בעולמי לא יכול היה לממן. אבא שלי התקשר ואמר שהוא שמע על בית ספר בירושלים שפרסם בערוץ עשר כך שהוא מקבל למבחנים אנשים שלמדו בקמרה ולא מצאו את מקומם לאחר מכן.

 

התקשרתי אליהם, שלחתי מבדק בית, ולאחר יומיים התקשרו אלי ואמרו לי שעברתי את המבחנים אבל יש ראיון ושעלי להגיע תוך יומיים לישראל. לא חשבתי יותר מדי (אולי הייתי צריך לחשוב יותר...). תוך יומיים כבר ישבתי בספריה של שפיגל לראיון קבלה מול רנן האגדי."

 

- הסרט הקצר המקסים שלך, "באטמן במחסום" הגיע עד פסטיבל ברלין, שם הוא זכה בפרס היוצרים הצעירים. איך היתה החוויה הזו?

 

"את 'באטמן במחסום' כתבה איילת גונדר גושן. הגשתי אותו לברלינאלה כתסריט להפקה מכיוון שהשתתפתי בטאלנט קמפוס שלהם כמה שנים קודם לכן. התקבלנו לפיץ' המיוחל, זכינו במימון ושנה לאחר מכן הקרנו את הסרט בתחרות שלהם וזכינו בפרס. החוויה הייתה מסעירה, אין לי מילים אחרות לתאר אותה והיא פתחה דלת רצינית ביותר בעבורי. אפשר לומר אפילו שהייתי המום מדי וצעיר מדי בשביל לנצל את כמות הפניות, ממש נחשול של פניות, שהגיעו אלי כולל ממעבדת התסריטים של סאנדנס, פסטיבל קאן, חברות הפקה גרמניות וכמובן פרויקטים ישראלים.

 

אבל זה רק צד אחד של התהליך. אחד הדברים המרתקים היה לעבוד עם חברת הפקה גרמנית ובתנאי פוסט גרמנים, והכל בעבור סרט קצר בן 11 דקות. את האונליין והמיקס עשיתי באולפני באבלסברג לצד (אז) האחים וושבסקי שעבדו באולפן לצידי על "קלאוד אטלס". הקולריסטית שעבדתי איתה עשתה פיצ'רים שגרמו לשיער שלי לסמור. הגרמנים קראו לי 'הר דריקטור' והרשיתי לעצמי להרגיש כבמאי בתקופה שזה היה נראה לי כמו משהו יומרני וחסר ממשות, היות ועד אז בעצם עשיתי רק שלושה סרטים קצרים וכולם היו במסגרת הלימודים."

 

- מה קרה לך לאחר שהסרט הקצר סיים את מסלול הפסטיבלים שלו והלימודים נגמרו? איך הצלחת להתאושש מההלם של סיום הלימודים, אם היה לך כזה?

 

"לא נתתי לעצמי לסיים את הלימודים. עד שנכנס גורם הפרנסה לחיי, השתדלתי לחיות על סף עוני ולא עניין אותי שום דבר אחר מלבד הבימוי. כך, למרות שלא ידעתי מה נחת עלי אחרי הזכייה של 'באטמן במחסום' בברלין, עדיין עבדתי ללא הפסקה ובלי לחשוב יותר מדי, ומיד עשיתי סרט קצר שנרקח במעבדה בפסטיבל טורונטו. שם פנו אלי בין היתר בזכות הזכייה בברלין ולאחר מכן, יחד עם חברי התסריטאי לביא היציג, עיבדנו סיפור קצר של רונית מטלון וביימתי סרט קצר בהשראתו. ככה עברו שנתיים וחצי אינטנסיביות של עשייה. בעיניי, התרופה הטובה ביותר נגד הלם היא לחץ וסטרס של עשייה. פשוט אין לך זמן לחשוב על שום דבר מלבד הצורך של הפרויקט על רבדיו השונים."

 

- "באטמן במחסום" היה סרט עלילתי, אבל לאחריו פנית בעיקר לדוקומנטרי. מדוע?

 

"גם שני הסרטים שעשיתי לאחר מכן היו עלילתיים (שניהם זמינים בוימאו) ואני תופס את עצמי כבמאי עלילתי למרות שהיום אני בתחושה שאין הבדל מהותי בין מלאכות הסטוריטלינג הויזואלי השונות. יחד עם זאת, הדוקומנטרי הראשון שעשיתי וזה שאני עובד עליו עכשיו ועוסק במסאית ובסופרת ילידת קהיר ז'קלין כהנוב, ניחנים בכתיבה עלילתית משהו. העוצמות של חומרי הגלם הדוקומנטריים הם חזקים ומטלטלים והפגישה עם הסובייקטים השונים חודרת ללב ולעצמות ולא מרפה גם הרבה אחרי שסיימת את ההקרנה האחרונה של הסרט בפני קהל.

 

בעיניים שלי, הדמויות שבחרתי לעשות עליהן סרטים דוקומנטריים, הצליחו להביא קהלים חדשים לקולנוע הדוקומנטרי ובמידה רבה החזירו אותי לעצמי, וזו תחושה עמוקה שקשה להסביר אותה. הדבר קרה במקרה, פנה אלי יאיר קידר ושאל אותי אם אני מכיר את הפייטן ר' דוד בוזגלו, ואם הייתי רוצה לעשות עליו סרט. אמרתי שכן והשאר היסטוריה. מאז אני רואה ביאיר חבר ושותף והוא מפיק נהדר וחכם ואדם רגיש וחמוד וטוב-לב ואני מאד שמח לעבוד איתו ולומד ממנו המון."

 

- האם ניסית להגיש את "שיר ידידות" לקרנות, או לגייס עבורו כסף בדרכים אחרות?

 

"יאיר היה אמון על הצד ההפקתי ואני על התסריט והבימוי. הגשנו אותו לכל מקום שניתן להגיש סרטים. אני מאמין שזוהי חובה ציבורית של הקרנות ושל מוסדות הציבור הקשורים בקולנוע להפיק ולהפיץ סרטים עם חשיבות תרבותית וציבורית ישראלית הקשורים באישים תרבותיים בקנה מידה של ר' דוד בוזגלו. זה נשמע אולי סכריני, אבל אני באמת מאמין שזכיתי לעשות עליו סרט והוא חיזק אותי כאדם, כיהודי, כמרוקאי וכישראלי.

 

זה גם אחד התיקונים שהחברה הישראלית המוסדית צריכה לעשות. כאשר מדברים על צדק חלוקתי וכאשר מדברים על פירוק התפיסה ההגמונית בישראל, אז ר' דוד בוזגלו וז'קלין כהנוב הם בין היתר חלק מהסיפור הזה. כמובן שיש עוד סיפורים ועוד קולות שיש לשמוע ולהשמיע. זה עניין של מסה קריטית של יוצרים ויוצרות וזה עניין של תהליך אך על המדינה ומוסדות התרבות לעודד את המגמה הזו ולא להיכנס למגננה או מאבק פופוליסטי מצד המוסדות או מצד הפוליטיקה."

 

- אילו תגובות קיבלת מקרנות או מאותם גופים מהם ניסית לגייס את הכסף עבור הסרט?

 

"היו כל מיני. אני אשמור את השמות אצלי, אבל לצערי היו תגובות שנדפו מהו היסטריה וגזענות. על אחד הטפסים שקיבלתי חזרה היה מניפסט שלם ובו נכתב "מדוע אנחנו צריכים לתמוך בסרט הזה רק בגלל שהוא היה מרוקאי?" תגובות כאלו ציערו אותי. אבל זו מגננה שאני נתקל בה לא מעט.

 

יחד עם זאת בקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, בבית אביחי ובמפעל הפיס היו תומכים ונרגשים ורגישים. הם ראו את הסיפור המיוחד ואת הצורך של הדור השני והשלישי שאני חי בתוכו, לספר את הסיפור הישראלי מחדש ולהפיח בישראליות משמעויות שלא היו בו במשך מאה שנות היווצרותה. לצדן תמכו בנו בתכנים בית התפוצות וארכיונים שונים."

 

- היה משהו מאוד יפה בסיבוב שהסרט הזה עשה. הגעת איתו להמון מקומות בארץ, לא מעט מהם יעדים בפריפריה שסרטים דוקומנטרים לא נוהגים להגיע אליהם. ספר על זה מעט, ועל התגובות של הקהל.

 

"זה היה דבר מדהים. מסע נפלא והקרנות אל מול אלפי אנשים באזורים שונים בארץ – דימונה, מעלות, עפולה, ירוחם, אופקים, קריית שמונה, עכו – כל זאת לצד ההקרנות המסורתיות יותר של הקולנוע הישראלי בסינמטקים במרכז הארץ. המסע הזה פתח שרשרת של מפגשים עם אנשים שהגיעו ממרוקו לישראל וראו, אולי באחת הפעמים היחידות בקולנוע הישראלי, השתקפות מורכבת, הוגנת ומכבדת של הסיפור ההיסטורי שלהם.

 

הדבר גרם לאנשים להגיע להקרנות ארבע פעמים. הגיעו כמה דורות של סבא, סבתא, הורים, נכדים, וראיתי את החיבור שהדבר עושה במשפחה, גם אם רק לרגע. הדבר יצר שיח של גאווה ורצון לשמוע על ההיסטוריות האישיות. לצד זה ראיתי גם את הפערים האדירים בין המקומות בהם רגילים לצרוך סרטים ישראלים, לצד הערים בישראל שבהן התשתיות חלשות יותר. אותי זה מאד ריגש להקרין בבתי כנסת, כאשר הקהילה הזמינה אותי, ללא התערבות ממסדית, פרשה סדין, הביאה מגבר ומקרן והקרינה את הסרט באיכות לא טובה, אבל החוויה המרגשת הייתה חד פעמית ומעוררת לבבות בצורה אדירה."

 

- במידה רבה, ז'קלין כהנוב ממשיכה קו מסוים שהתחלת עם רבי דוד בוזגלו, של יוצרים מזרחיים משמעותיים, שלא זכו להכרה הראויה אצלנו בארץ. מה מושך אותך בנושאים האלו?

 

"אני נמשך לסיפורים טובים. באופן טבעי אדם מספר שאת על לבו, את ההביטוס שלו, את סביבת חייו. מצד אחד אני שונא פוליטיקה ושונא סרטים פוליטים במופגן. מצד שני, יוצא יש עולם שממנו הגעתי ואין לו הרבה נציגים בתרבות הישראלית. לכן כל פרויקט שנעשה על הסיפורים הללו מקבל מיד את התווית, ובצדק, של "קולנוע מזרחי" או "סיפורים שיש לספר".

 

בו זמנית, מבחינה צורנית, פואטית ואסתטית, החקירה הקולנועית היא המוטיבציה בשבילי – ההיגד, העלילה, הסיפור, מבנה הסרט, השימוש הויזואלי והקולי, ההשראה מסרטים אחרים וכו'. זה קורה באופן טבעי. אני מאד אוהב תרבות, אמנות, ספרות והיסטוריה ויוצא ככה שזה בא לידי ביטוי גם בסרטים. אבל עצם השאלה הזו, וזו שאלה שעולה לא מעט, מעידה להבנתי על החוסר הקיים האדיר כאשר כל דמות שנעשה עלייה סרט מקבל מימד של שליחות וסמליות קולקטיבית."

 

- מדוע דווקא ז'קלין כהנוב?

 

"כהנוב היא התגלמות הישראליות המדויקת והשלמה ביותר לטעמי. אני רואה חובה לייצר נרטיבים על מזרחים ומזרחיות פוזיטיבים. יש מספיק נשים וגברים טובים שמדברים על העוולות, על הכאב, על ההדרה והאפליה. אני חושב שצריך גם לייצר שכבה של אליטה, של עבר חיובי, של מודלים ודוגמאות שניתן להפיק מהן שייכות וגאווה ולקחת מהן רעיונות לישראליות כולה.

כמובן שהסרטים הללו פונים לכל הישראלים משלל התרבויות השונות כדי לומר משהו על הדימוי השגוי והחד מימדי שיוצאי המרחב המוסלמי סבלו וסובלים ממנו במידה מסוימת עדיין. מבחינתי זה לא נגמר. כי בין כהנוב לבוזגלו יש קו מחבר, אבל יש גם הבדל מהותי משלל סיבות ואני מקווה שאוכל לעשות עוד סרטים על דמויות שונות ומגוונות. אני חולם לעשות סרט על בבא סאלי, על ר' יוסף משאש, על דונה גרציה ועוד."

 

- האם בעיניך יוצרת ככהנוב שכתבה בשפות זרות מספיק רלבנטית לקהל קוראי וצופי העברית?

 

"אין לי ספק. כהנוב דיברה על המרחב הלבניטיני, מרחב ישראלי במהותו לא רק בבחינה גאוגרפאלת אלא בבחינה מנטלית ותרבותית. אוסף של מיעוטים שיכולים להחזיק יחד חברה תוססת ודינמית בזכות השוני ועל אף השוני. מלבד זה חלק ניכר מהישראלים עדיין מחזיקים שפת אם שאיננה עברית. בוא לא נשכח שאנחנו חברת מהגרים דינמית. גם ב-2017 הדבר הזה לא בא מספיק לידי ביטוי בתרבות הישראלית."

 

- האם אין בעייתיות בכך ששני יוצרים-גברים הם אלה שישמיעו את קולה של יוצרת פמיניסטית וחשובה כזו?

 

"מי שמכיר את כהנוב יודע שהיא אנטי-קטגורית במובן הזה שהיא יושבת על הצומת שבין אתניות, מגדר, תרבות, גאוגרפאלה, שפה ועוד שלל מרכיבים זהותיים. קלישאת קולנוע ידועה אומרת שאם ניתן עשרה תסריטים זהים לעשרה במאים שונים, נקבל עשרה סרטים שונים לחלוטין כך שמראש זה סרט שלי, הסרט שאני עושה על כהנוב והפרשנות שלי על כהנוב. יחד עם זאת אני ער לשאלה הזו, כי אני שואל את עצמי את אותה שאלה בדיוק.

 

בסרט יש יוצרות נשים. העורכת היא אישה והשפעתה של עורכת על סרט תיעודי לא יסולא בפז. יחד עם זאת העורכת נבחרה קודם כל בגלל כישוריה והיכולת המרשימות שלה לטעמי לספר סיפור. לצד זה צריך לזכור שבסרט יש מרואיינות רבות ועל זה לזכור שבעצם מי שבעיקר תיווך את כהנוב לישראליות היו גברים, אמיר, רג'ואן, לפיד, סומך ומאוחר יותר אוחנה, ביזאוי לצד נשים כמו מטלון, בן חביב, סטאר, דאהן כלב ועוד. כך שיש פה אתגר לא קטן. אני מקווה שאצליח להיות כן ולהגיע לשלב הקסום בו הדמות לוקחת שליטה על הסרט ועל הסיפור שלה ואתה כבמאי משתדל לא להפריע לה."

 

- האם ניסיתם להגיש את הסרט לקרנות נוספות ונדחיתם? האם היו נימוקים?

 

"הגשנו את הסרט לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ואנחנו בשלבים אחרונים לקראת קבלת תשובות תמיכה. הבירוקרטיה מובנת וטבעית. הסיטואציה שנקלענו אליה היא כזו של מצב חירום. לצלם נשים בנות 100, 90 ו-85 שחיות בפריז והכירו את כהנוב, חלקן עוד מקהיר, וחלקן מהתקופה שכהנוב חייה בפריז. כל דקה שאנחנו לא מצלמים אותן מציב את העדויות שלהן בסכנה ומציב את הסיפור של כהנוב בסכנה, היות ובסופו של דבר אנחנו לא יודעים עליה מספיק בגלל הגישה שלה לעצמה ובגלל חוסר התיעוד של הממסד את האנשים הללו בזמן אמת."

 

- כפעיל די משמעותי במאבק המזרחי שקם בשנים האחרונות, מה דעתך על הייצוג המזרחי בקולנוע שלנו, ומה לדעתך ניתן לשנות?

 

"יש עוד דרך ארוכה לעשות. הייצוג המזרחי הקליני והקטסטרופלי נמצא בעיקר בפרסומות ומשם הוא מחלחל פנימה אל המזרחים עצמם ואל החברה הישראלית כולה. דימויים משפילים, גזעניים, המציבים את המזרחי כטיפש, אלים, חסר כישורים, פולקלור - קריקטורה של קריקטורה. לאחר מכן, יוצרים מוכשרים וטובים, אשכנזים ברובם, עושים בדימויים הללו שימוש, גם אם מורכב יותר, אבל עדיין כמעט אינסטרומנטלי בסרטים שלהם. לצד זה יש צייתנות של יוצרים ויוצרות מזרחים בעצמם לדימוי המוחלש של המזרחי.

 

כאשר הסיפורים מורכבים, ויש כאלו, אז אפשר לדבר על הכל ולקולנוע יש תפקיד תרבותי להביא את הסיפורים של השוליים פנימה אל המרכז ולספר עליהם יהיו אשר יהיו. בעניין המזרחי, למרות שיש סרטים מעולים שנעשו בשנים האחרונות, רק מסה קריטית שתספר את הספקטרום, את הגוון הגדול, את השוני, את שלל המעמדות, רק אז נוכל לבוא ולדבר על קולנוע ישראלי-מזרחי שאינו חוטא לייצוג.

 

בשביל זה חייבים להפיק ולעודד כמה שיותר סיפורים שכאלו ולא לפחד להשמיע קולות שיש בהם מימד של ביקורתיות, גם אם זה אומר להתעמת עם המוסדות או עם קהילת היוצרים ולומר להם – חברים, הקולנוע הישראלי, במידה ויש קולנוע מזרחי, הוא קולנוע אשכנזי. ביום שבו במאי או במאית אשכנזים שעושים סרטים ישראלים יישאלו: 'מה דעתכם על הייצוג האשכנזי בקולנוע הישראלי', רק אז אפשר יהיה גם להציב מול כמות הסרטים הללו את העדר והחוסר הקיימים."

 

- האם יש פרוייקטים נוספים עליהם אתה עובד בימים אלה?

 

"אני כותב יחד עם לביא היציג תסריט על הפנתרים השחורים. אני עושה סדרת רשת מרגשת ל-929 סביב התמה של תהלים, ואני עובד על סרט עלילתי שאני לא יכול למסור עליו פרטים בפומבי ועוד כמה דברים שבדרך ואולי יקבלו צורה ומימון בקרוב אי"ה."

 

- לסיום, האם יש לך עצה ליוצרים צעירים בתחילת דרכם, המנסים להביא את יצירתם הראשונה לכדי מימוש כנגד כל הסיכויים?

 

"פשוט לעשות. זו אימרה בסיסית אבל יש בה עוצמה מכל כיוון – לעשות, לעשות, לעשות. לנצל את המדיומים השונים, הזולים חלקם. את אפשרויות ההפצה החשובות. לייצר קהל, להשחיז את השפה הקולנועית, לטעות ולא לפחד מהטעויות כי הן מייצרות שפה והן מייצרות נפח רגשי ופרספקטיבה ולמידה. לכתוב כמה שיותר ולהגיש ללא הפסקה, למרות כל הדחיות שתקבלו ואתם תקבלו כי זה חלק מהמשחק.

 

אני לא מכיר יוצר או יוצרות שלא קיבלו ועדיין מקבלים עשרות ומאות דחיות. זה לא חשוב. מה שחשוב זה הרגע שבו תקבלו תשובה חיובית ואז תצטרכו לעבוד אפילו קשה יותר. תזכרו שעולם המימון וההפצה גדולים מישראל ודבר אחרון וטריוויאלי לחלוטין הוא שחייבים ממש לאהוב את אמנות הסיפור בשביל לעשות קולנוע, אחרת הדרך תכריע אותך ואת התשוקה הזו אי אפשר לזייף."

 

**

 

אנחנו בארט-האוס מודים שאנחנו לא יכולים לחכות ליציאת הסרט החדש של רפאל בלולו, ומעודדים אתכם להיכנס ללינק שבתגובה הראשונה ולקחת חלק בהבאתו לחיים, לפני שיהיה מאוחר מדי.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Facebook Social Icon