ריצ'רד קלי - דוני דארקו

הוא כתב וביים את "דוני דארקו", אחד מסרטי הקאלט הגדולים של שנות האלפיים, אך האם ידעתם שאיש לא רצה לתת לריצ'ארד קלי לביים את הסרט שכתב, שהקהל בפסטיבל "סאנדאנס" שנא את הסרט המהפכני, וששבועיים לפני יציאתו לקולנוע הפילו שני מטוסים את מגדלי התאומים בניו יורק, וכתוצאה מכך – הסרט הפך לפלופ אדיר? "משבר יום א'" מביא את סיפורו של אחד היוצרים המרתקים ביותר, שנלחם עד היום בתעשייה שלא ממש מתלהבת לתת לו להשמיע את קולו.

ריצ'ארד קלי ניסה לפרוץ אל עולם הקולנוע לאחר שסיים את לימודי הקולנוע שלו ב-USC, אבל איש לא חיכה לו בחוץ. בקושי רב, הצליח למצוא עבודה במשרד הפקות של קליפים, שם השתכר 6 דולר לשעה. מרבית העבודה כללה הבאת קפה לג'ניפר לופז ופאף דדי. בלילות, ישב וחלם על הרגע בו יוכל להתפטר, כדי לביים את סרטו הראשון, אבל לא הצליח למצוא רעיון שיסקרן אותו מספיק. אבל אז, סיפור ששמע כשהיה ילד, חדר שוב ושוב אל מחשבותיו.

" זכרתי איזו אגדה אורבנית המספרת שחתיכת קרח נפלה ממטוס והרגה אנשים. אני זוכר שחלק מהסיפור היה שהמטוס נעלם. זה היה האלמנט הראשון שנתקע לי בראש וסביבו נבנה התסריט. נוצרה לי בראש סצנת המפתח ובה מנוע של מטוס סילון ינחת על הבית של הדמות הראשית."

קלי לא היה יכול להתפטר עדיין מעבודתו, לכן קבע לעצמו אתגר לסיים את התסריט בתוך זמן קצר. הוא כלא עצמו למרתון של שישה שבועות אינטנסיביים, במהלכם כתב את הדראפט הראשון. "יש תחושת דיכאון כזאת כשאתה מסיים ללמוד, כי אין שום ביטחון. אין דרך ברורה. אין אף אחד שמחכה לשכור את שירותיך, להציע לך משכורת נאה או מכונית של החברה. אין שום דרך קלה אל תוך התעשייה הזו, חוץ מעבודה קשה."

וקלי עבד קשה. מאוד. האם ידע שהוא כותב תסריט כה משמעותי? "כמובן שלא. יש המון רגעים שהתעוררתי באמצע הלילה ושאלתי את עצמי מה אני עושה, והגעתי למסקנה שזה אסון ושעדיף שאני אלך לעבוד בוול סטריט ואצטרף לעדר. אבל אני חושב שחייבים להמשיך לדחוף ולרדוף אחרי החלום הזה. אם מסתכלים על כל אדם מצליח בהוליווד, לא משנה אם יש להם כישרון, מה שמשותף לכולם זה שבשלב כלשהו הם היו ממוקדים ועקשנים וחייבו אחרים לתת להם הזדמנות."

ואכן, העקשנות של קלי הובילה את הוליווד לתת לו הזדמנות. בערך. "שלחתי אותו לכל מיני אנשים שסירבו לקרוא אותו. בסוף מישהו הסביר לי איך העיר עובדת: לא צריך לשלוח את התסריט לאנשים החשובים, אלא לעוזרים שלהם." קלי שלח את התסריט לעוזר של סוכן גדול, ומשם דברים החלו להתגלגל.

"הדבר הכי גדול שקרה לי, זה שסוכנות גדולה החתימה אותי (CAA), ופתאום, כל העיר הכירה את התסריט החדש הזה. קבעו לי הרבה פגישות, ואנשים החמיאו לי על התסריט, אמרו כמה הם אהבו אותו, אבל כשאמרתי להם שאני רוצה לביים אותו, הם צחקו ואמרו: 'לא... זו רק דוגמא ליכולות שלך. אך אחד לא רוצה לעשות את הסרט הזה. אי אפשר להפיק אותו. בוא תכתוב עבורנו את 'אני יודע מה עשית בקיץ האחרון 3'. הם רצו שאכתוב בערך 13 סרטי אימה."

קלי החל להבין שהפגישות הללו אולי הולכות לסייע לקריירה שלו, אבל הן לא הולכות לסייע לסרט הזה להיעשות. "נהייתי מפוחד מאוד ממה שכתבתי. בגלל שזה היה תסריט שאפתני מאוד, מי שכבר כן היה מוכן לחשוב על להפיק את הסרט, חשב שאני צריך לוותר על הבימוי שלו, ולתת אותו למישהו מנוסה יותר. אבל הייתי מאוד מאוד עקשן. גוננתי מאוד על החומר שכתבתי."

שתי דמויות ששקלו בשלב כלשהו לביים בעצמן את הסרט היו פרנסיס פורד קופולה, ולא אחר מאשר אוליבר סטון. שניהם אהבו את התסריט, אבל קלי לא הסכים לזוז – זה הסרט שלו, והוא יביים אותו. העקשנות הזו כמעט ועלתה בקריירה שלו.

המנהלים בהוליווד לא אהבו את הגישה של הצעיר הזה (מאז שסיים לכתוב, עברו כבר 3 שנים והוא היה בן 25) שהיה בטוח שהוא מסוגל לעשות הכל לבד, והחליטו לוותר על הסרט. "חשבתי כבר שהסרט הזה לעולם לא ייעשה. כל האולפנים סירבו בסופו של דבר. הם חשבו שאני אידיוט שאני מסרב למכור את הסרט של עצמי, אבל ידעתי שהם ישכתבו אותו, שהם ישנו את הסיפור ואת השנה בה הוא מתרחש, יעשו אותו מודרני. לא יכולתי לתת לזה לקרות. כל אחד מתמודד אחרת עם דחייה. הדרך שלי היתה להפוך לעקשן יותר."

לאחר שכל האולפנים סירבו להפיק את הסרט, התסריט הגיע לידיו של ג'ייסון שוורצמן, שאהב אותו מאוד ורצה להיות חלק ממנו. הוא אף רצה לגלם את דמותו של דארקו, אך הלו"ז שלו לא איפשר זאת. "אחרי שג'ייסון נכנס לתמונה, מישהו שלח את התסריט לדרו ברימור ולחברת ההפקה שלה, 'Flower Films'. קבענו פגישה על הסט של 'המלאכיות של צ'ארלי', ושאלתי את דרו אם היא תרצה לגלם את המורה של דוני, זו שמפוטרת. היא חייכה ואמרה לי: 'אני הכי אשמח אם תיתן לחברת ההפקה שלי לעשות את הסרט הזה איתכם'. הייתי המום. לחצנו ידיים על הסט, ופתאום היו לנו 4.5 מיליון דולר, שזה מה שהיינו צריכים כדי להפיק את הסרט."

קלי ידע היטב שהמשימה שעומדת מולו לא הולכת להיות פשוטה. "הסרט הראשון הוא סוג של מבחן שחייבים לעבור. זה ביג דיל לביים סרט באורך מלא, בטח בגיל 26. ידעתי שיש לי רק הזדמנות אחת ושאני חייב להצליח בה."

התסריט המצוין שלו גרם לאנשים לרצות להיות חלק מהמסע, גם אם זה אומר שהם יעבדו בחינם, או כמעט בחינם. "אף אחד לא עשה את 'דוני דארקו' בשביל הכסף", מספר קלי. "אף אחד לא קיבל שכר הולם עבור זה. הכי נעשה עבור החווייה היצירתית. אלו החוויות הכי טהורות, שאתה עושה דברים בשביל האמנות."

הפקת הסרט, כצפוי, לא היתה פשוטה. במהלך הפיתוח וההכנה לקראת הצילומים, אירע הטבח בתיכון קולומביין, בו נרצחו 13 תלמידים ומורים על ידי שני תלמידים אחרים, רצח שזיעזע את ארצות הברית. כזכור, ב"דוני דארקו" ישנה סצנה בה צעיר שולף נשק על חבריו. זה גרם לכמה אנשים בקרב חברת ההפקה לתהות האם יש להוריד את הסצנה, אך קלי נלחם עליה בחירוף נפש. "זה גרם לנו להעריך מחדש את האמנות. אני חושב שמותר לבחון דברים באמנות, כל עוד אתה עושה זאת בכבוד. אסור לנו לצנזר את עצמנו ולברוח מרעיונות גדולים רק כי הם מפחידים אותנו."

קלי מספר שלמרות גילו הצעיר, הוא הרגיש ביטחון רב ביכולותיו, והיה מוטרד רק מדבר אחד: "הכי פחדתי מהשחקנים. היו לנו כאלה שחקנים נהדרים ופחדתי מאוד לאכזב אותם. לא רציתי להביך את עצמי מולם. למדתי איך להיות ממוקד ובו זמנית מאוד קשוב. אסור לחנוק שחקנים, צריך לתת להם את המרחב שלהם."

הסרט צולם ב-28 ימים לחוצים במיוחד, והכריח את קלי לוותר על הרבה רעיונות שהיו לו. "אם אתה רוצה לעשות סרטים שאפתניים, אתה צריך ללמוד לוותר כשזה מגיע ללו"ז. לכל הסרטים שאני עושה יש לו"ז מאוד צפוף ואני קצת אוהב את זה. זה שומר שכולם יהיו מאוד ממוקדים. צריך למפות הכל. זה קשה, זה מלחיץ, וזה גורם לי לאבד משקל. לרוב, אני מאבד בין 5 ל-10 קילוגרמים כשאני מביים, בגלל כל האדרנלין שיש לי בגוף. זה הדבר הכי מלהיב וקסום, להיות על סט של סרט."

אלא שלאחר שהסרט צולם ונערך, קלי גילה, שוב, שאיש לא מחכה לו בעולם שבחוץ. "זה היה נורא מתסכל. האולפן ראה את הסרט ופשוט לא הבין מה יש לו ביד. הוא לא ידע איך למכור את זה." אם כל זה לא היה מספיק, תאריך הפצת הסרט נקבע לתחילת אוקטובר, 2001. שבועיים וחצי לאחר ששני מטוסים פגעו במגדלי התאומים בניו יורק. העובדה שהסרט נפתח עם מנוע של מטוס סילון המתרסק על בית, לא בדיוק סחפה אנשים לראותו.

"דארקו" התקבל לפסטיבל "סאנדאנס" אבל גם שם הוא לא בדיוק קצר שבחים. "היתה הקרנה נוראית. הקהל כעס עלינו מאוד כי השתמשנו באפקטים, וב-2001 זה היה סוג של טאבו. הייתי עצוב מאוד מהתגובה של האנשים." והצרות המשיכו לנחות על הסרט.

"בשלב ההוא, הרגשתי כאילו אני צריך לקטוע לעצמי את הזרוע כדי להביא את הסרט לקולנועים", אומר קלי. "היה קטע של ארבעה חודשים בו בכלל לא ידעתי אם הוא יופץ. דובר על כך שהוא ייצא היישר אל שוק הווידאו. העובדה שהסרט אכן יצא בסוף, במיוחד אחרי ה-11 בספטמבר גרמה לי לנשום לרווחה. לא היה אכפת לי אם מישהו יראה אותו או לא."

לצערו של קלי, כמעט אף אחד לא ראה את הסרט. "דוני דארקו" אולי נחשב היום לסרט קאלט, אבל ב-2001 הוא נחשב לפלופ, כשהכניס בסך הכל סכום זעיר של 1.3 מיליון דולר – פחות משליש מהעלות שלו. כמעט שנה חלפה עד שיצא לקולנועים ברחבי העולם, וקלי מציין כי "נאלצתי ממש להתחנן בפני אנשים שיקרינו אותו." בסופו של דבר, כריסטופר נולן, שסרטו "ממנטו" יצא באותה שנה, צפה ב"דוני דארקו" וסייע לבמאי הצעיר לשכנע את בתי הקולנוע להפיץ את הסרט.

כחצי שנה לאחר הכישלון בקופות, יצא הסרט לשוק הווידאו, שם החל לצבור קהל מעריצים נאמן ועל פי מקורות שונים הכניס מעל ל-10 מיליון דולר. ב-2009, שמונה שנים לאחר יציאת הסרט, נאלץ קלי לחוות סבל לא קטן, כשחברת ההפקה הוציאה בלי לשאול אותו את סרט ההמשך ל"דוני דארקו", העוקב אחרי חייה של אחותו של דוני. הסרט אפילו לא זכה להגיע לקולנוע, אלא נשלח היישר אל שוק הוידאו וה-DVD. קלי ראה כיצד לוקחים את הרעיון שלו, ומתעללים בו, מבלי שהיה יכול לעשות דבר.

"לצערי, אין לי את הזכויות על הסרט המקורי. ויתרתי עליהן כשהייתי בן 24 בשביל שייתנו לי לביים את הסרט. סרט ההמשך הזה הוא משהו שאני צריך להתמודד איתו, כי אנשים שאהבו את הסרט המקורי חושבים שאני רציתי שזה יקרה או שאני מרוויח מזה. אני אפילו לא ראיתי את הסרט הזה, והוא נעשה כנגד רצוני, זה בטוח."

למרות סרט ההמשך ואולי בגללו, קלי מוכן להשאיר פתח לסרט המשך אמיתי, אבל רק בתנאי שהוא יוכל לכתוב אחד כזה, וכמובן – לביים אותו. "אם מישהו ירצה שאני אנסה לעשות משהו מקורי וחדש, אני פתוח לרעיון הזה. אני רק ארצה לוודא שזה יהיה שווה, והכרחי ואמנותי."

חמש שנים לאחר יציאת "דוני דארקו", צילם קלי את סרטו השני: "עלילות סאות'לנד". כשהסרט היה בשלבי עריכה, קיבלו מפיקיו של קלי הזמנה לפסטיבל קאן. "רציתי להגיד לכולם שם שיש עוד עבודה עליו, שהוא לא מוכן, אבל המפיקים אמרו לו: 'אל תגיד כלום. יהיה בסדר.'"

בסדר הוא ההיפך ממה שהיה. ההקרנה בקאן היתה מזעזעת, הקהל לעג לסרט, עזב באמצע, ומי שלא עזב, נשאר רק כדי לצעוק בוז בסיום. הבמאי קווין סמית', שצפה בסרט, זעם על התגובה. "זה היה מרושע. הסרט לא היה גמור. בעיניי ריצ'ארד הוא עדיין אחד הקולות המוכשרים והמקוריים שיש בעולם."

התגובה הנוראית בקאן גרמה ליציאת הסרט להידחות. 18 חודשים לאחר ההקרנה ההיא, "עלילות סאות'לנד" שוחרר אל מסכי הקולנוע בקול ענות חלושה, כשהאולפנים מסרבים לממן עבורו יח"צ. כוכבי הסרט – דוויין ג'ונסון ("דה רוק") ושרה מישל גלר היו אמורים להופיע בסאטרדיי נייט לייב ובתוכניתו של דייויד לטרמן (בהתאמה), ולספר לקהל בבית על הסרט, אך אז פרצה שביתת התסריטאים של 2006, וכל התוכניות בוטלו. הסרט, שעלה יותר מ-17 מיליון דולר, הכניס סכום נוראי של 275 אלף דולר (!) בקופות.

ריצ'אד קלי עדיין נחשב בעיני רבים לגאון, לקול מקורי מאוד, אך לצערו, אין לכישרון ולמקוריות שוק גדול כיום. "אני כותב הרבה מאוד בשנים האחרונות, ועובד על כמה סרטים במקביל. יש לי רצון כמובן שהסרט הבא יצליח, אבל להפיק את הסרטים שאני רוצה לעשות זה קצת כמו לנסות להשחיל סיכה תוך כדי שאתה רוכב על רכבת הרים. זה מאוד קשה." האם בוער בו לעשות סרט נוסף? "אין לאף אחד מושג עד כמה. יש לי כאב בטן כשאני מבין כמה שנים עברו מאז הסרט האחרון שלי."

ומה יש לו לומר עבור צעירים בתחילת דרכם? "ליוצרים צעירים הרבה יותר קל היום מאשר היה לנו בשנת 2000, כי יש להם את כל הטכנולוגיה הזו, והכל הרבה יותר זול. אפשר לצלם סרטים עבור מעט מאוד כסף. אבל אי אפשר להיות עצלנים בגלל זה. הטכנולוגיה הזו היא רק כלי. עדיין צריך להאיר בצורה נכונה את הסצנות. צריך לבנות את הסטים בצורה טובה, התסריט חייב להיות מושלם, וחייבים לבנות מסביבכם צוות מצוין."

**

ועכשיו יוצרות ויוצרים, שובו אל מסכי המחשב שלכם ועשו שיפוצים אחרונים לתסריט. זוכרים? היום הדד-ליין להגשה במסלולי ההפקה של הקרן לקולנוע. הכל אצלכם מוכן? זמן לעשות מעבר אחרון על כל הטפסים, הסינופסיס והצהרת הכוונות.

מאחלים לכולכם הצלחה גדולה בהגשה הקרובה!