מאט דיימון ובן אפלק - סיפורו של וויל האנטינג

הם היו שני שחקנים לא מוכרים שניסו נואשות לפתח תרגיל במחזאות לתסריט, תוך שהם שותים בירה ומאלתרים לתוך רשמקול. "משבר יום א'" עם הטירוף מאחורי כתיבת "סיפורו של וויל האנטינג", מהרגע בו כל הוליווד רדפה אחרי מאט דיימון ובן אפלק, עד הרגע בו אף אחד לא רצה לשמוע על התסריט, וכמובן – היום בו כתבו השניים סצנה בה וויל, הדמות הראשית, ודמותו של שון הפסיכיאטר מבצעים מין אוראלי זה בזה, רק כדי לבדוק אם מישהו בחברת ההפקה באמת קורא את השכתובים.

"הייתי בשנה החמישית שלי בהרווארד, והיו לי רק כמה מטלות שהייתי צריך להשלים", מספר מאט דיימון. "אחת מהן היתה בקורס מחזאות, בו הייתי חייב לכתוב הצגה של מערכה אחת." דיימון שאב מחייו, וכתב על דמויות המבוססות על עצמו ועל חבריו. הוא אפילו הכניס פנימה את חברתו, סקיילר, דמות שנותרה בפנים והגיעה עד לסרט המוגמר. המערכה שנדרש לכתוב, הפכה לקצת יותר מכך. "הגשתי בסוף 40 עמודים ואמרתי לפרופסור: 'שמע, אולי נכשלתי בקורס, אבל יש כאן מערכה ראשונה של משהו." המרצה, אם תהיתם, דווקא אהב את התרגיל.

אלא שאז, נגמרו הלימודים, ודיימון לא באמת ידע מה לעשות עם הדפים שכתב. "קיבלתי תפקיד באיזה סרט ("ג'רונימו"), נסעתי ללוס אנג'לס וישנתי על הרצפה של חברי הטוב, בן אפלק." לנסיעה ההיא, הביא עמו דיימון את המחזה שכתב. באחד הימים, אפלק הרים ערימת דפים עליהם נכתב: "סיפורו של וויל האנטינג", והתעניין במה מדובר. דיימון הסביר ושאל אם אפלק יסכים לעזור לו לפתח את המחזה לסרט. "אני פשוט לא יודע מה לעשות עם זה", הסביר דיימון.

"הלכנו לישון בכל לילה כשאנחנו חושבים על התסריט הזה, וקמנו בכל בוקר כשאנחנו חושבים על התסריט הזה. הוא הפך להיות הדבר הכי חשוב בעולם עבורינו", סיפר דיימון. במקור, התסריט עקב אחר מתמטיקאי גאון שהממשלה רודפת אחריו כדי לגייס אותו אליה, אך בכל פעם, הוא וחבריו מבוסטון מצליחים לחמוק. "זה היה כתוב לא משהו בהתחלה", נזכר אפלק. "היה לזה קצת תחושה של 'השוטר מבברלי הילס'."

שיטת פיתוח התסריט של השניים היתה מקורית מאוד, ואנו בארט-האוס לא ממליצים עליה לכל אחד. "כשהיה מגיע הלילה, היינו שותים איזה 6 או 12 בירות, ואז מתחילים לאלתר ומקליטים את הכל", הסביר אפלק את התהליך. מה שמסקרן לא פחות הם השחקנים עליהם שני הכותבים הצעירים חשבו.

"בדמיון שלנו, מאט היה וויל, דה נירו היה עומד לגלם את דמותו של הפסיכולוג, ומורגן פרימן את זו של הפרופסור, אז כל ההקלטות היו מלאות בחיקויים שלנו של השניים האלה. זה היה נאיבי ומביך מאוד כשחושבים על זה." מהתסריט המקורי, לא נשאר כמעט דבר, מלבד הסצנה בה פוגש האנטינג את דמותו של הפסיכולוג. "זה נשאר כמעט אחד לאחד כמו שכתבתי אותה", אומר דיימון.

הכתיבה והפיתוח התארכו. הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים. השניים ניסו לקבל עבודות כשחקנים בזמן הזה, אבל בזמנם הפנוי רק עבדו על התסריט. כשכתיבת התסריט הושלמה, השניים פנו לחבר ילדות שלהם, המפיק כריס מור, ושאלו אם יסכים לקרוא. הוא הסכים, בעיקר מתוך נימוס. "לקחתי את התסריט הביתה, בלי ציפיות גדולות, ואז קראתי אותו. הייתי פשוט בשוק. זה אחד התסריטים הכי טובים שקראתי בחיים שלי." מור מיהר ליצור קשר עם השניים ואמר להם שהוא בפנים.

גם פטריק וויטסל, הסוכן של מאט דיימון באותה תקופה לא האמין: "התסריט הימם אותי. הוא היה כתוב כל כך טוב, והדמויות היו כה אמינות." אבל היתה בעיה אחת: "זה כמעט בלתי אפשרי לצלם סרט שנכתב על ידי שני שחקנים שגם רוצים לככב בו. זה לא קורה. למעשה, זה לא קרה מאז שסילבסטר סטלון כתב את 'רוקי'". דיימון הוסיף: "לא היה אכפת לנו מכסף בשום שלב. הדרישה היחידה שלנו היא שנככב בסרט."

הדרישה הזו נשמעה כמו בעיה גדולה בתחילה. "אף אחד לא הכיר אותנו. ממש אף אחד. זה היה מוזר – בקורות חיים שלנו היו כתובים שמות של סרטים שהופענו בהם, אבל עדיין, אך אחד לא באמת ידע מי אנחנו", סיפר דיימון. אבל אז, בתוך ימים, כל הוליווד הכירה את השמות מאט דיימון ובן אפלק. כל האולפנים נלחמו על התסריט המפתיע, עד שלבסוף, חברת Castle Rock זכתה במלחמה.

"אני זוכר שבווראייטי כתבו שאנחנו עומדים לקבל 600 אלף דולר", נזכר אפלק. "באותו זמן לא היה לנו כסף בכלל. הלכנו לראות דירה והראינו לבעלים את העיתון. אמרתי לו: 'שמע, אין לנו כסף כרגע, אבל אתה רואה את העיתון? אלו אנחנו." בעל המקום משך בכתפיו, והסכים. אגב, אפלק מספר כי השניים חשבו שהם מסודרים לכל החיים. "מיד שכרנו דירות טובות יותר, וקנינו ג'יפים. בתוך שנה, נותרנו ללא כל כסף."

והכסף לא היתה הבעיה היחידה של השניים. חברת ההפקה אולי קנתה את התסריט, אבל הוא היה רחוק מלהיות מושלם. "הבמאי רוב ריינר שעבד שם באותו זמן אמר לנו דבר נכון: 'יש לכם שני סרטים בתוך אותו תסריט, והם נלחמים זה בזה. או שזה סיפור על צעירים מבוסטון שבורחים מהממשלה, או שזה סיפור על הגאון הזה. הסיפורים הללו לא יכולים לחיות יחד.'"

דיימון ואפלק חזרו אל הדירה שלהם וניסו לשבור את הראש. "היה לנו תסריט באורך 130 עמודים, וכשהורדנו את הקטע עם הממשלה, נותרנו עם 60 עמודים", סיפר דיימון. "אמרנו לעצמנו: מה נעשה? מה נשאר מהסרט? מה קורה בו בכלל?" אבל מהר מאוד, התברר להם שריינר צדק. הסיפור האישי של הדמות הראשית הרוויח, והיחסים עם הפסיכיאטר הפכו לעמוקים עוד יותר. באולפנים היו מרוצים מהתסריט, ועברו לשאלה הבאה: מי יביים את הסרט?

"שנינו מיד אמרנו: 'אנחנו!', ואז היתה שתיקה בחדר", סיפר אפלק. "הם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו על סמים". זה כבר היה יותר מדי עבור Castle Rock, שגם ככה לא התלהבו יתר על המידה מכך ששני השחקנים האלמוניים הללו יככבו בסרט. חברת ההפקה החליטה להציב אולטימטום לשני היוצרים: מצאו קונה אחר לתסריט, כזה שיהיה מוכן לשלם יותר מ-600 אלף דולר – הסכום עבורו נקנה התסריט. אם לא תמצאו, התסריט נותר ב-Castle Rock ולחברה תהיה שליטה מלאה על כל ההחלטות.

"הם אמרו לנו שמישהו אחר יביים את זה, מישהו אחר ישכתב את זה, מישהו אחר ישחק בזה, ושיהיה לנו מזל אם בכלל נוזמן לפרמיירה המזוינת", מספר אפלק. "אלא שבמקום להבהיל אותו, זה חיזק אותנו. אמרנו לעצמו: 'שיזדיינו. אנחנו הולכים לצאת, למצוא משקיע אחר ולעשות את הסרט הזה."

היחסים בין חברת ההפקה ליוצרים החלו להתערער. Castle Rock, כנראה במטרה לגרום לשניים לוותר, דרשו עוד ועוד שכתובים, כפי שהחוזה איפשר להם. "הסתובבנו במעגלים בגלל כל השכתובים האלה", מספר דיימון, ואפלק מוסיף: "אבל אף אחד לא קרא את השכתובים האלה. בשלב מסוים היינו כל כך מתוסכלים שהחלטנו לערוך מבחן לראות אם מישהו שם קורא את התסריט."

המבחן הפך לאגדה בהוליווד. בשכתוב הבא, כתבו דיימון אפלק כי דמותו של וויל פורקת את מה שעל ליבו, ואז מביטה בעיניו של שון, הפסיכיאטר. כעבור כמה רגעים, הוא מתכופף ומוצץ לו. "היתה פסקה גדולה בפנים על איך ששתי הדמויות יורדות זו לזו", סיפר דיימון. ועם זאת, השניים מעולם לא שמעו אפילו ציוץ מחברת ההפקה. המבחן הצליח – איש לא קרא את השכתובים שלהם.

אבל לדיימון ואפלק לא היה זמן להיות משועשעים. השעון החל לתקתק, וזמנם למצוא משקיע אחר שיהיה מוכן לרכוש את התסריט מחברת ההפקה הראשונה, הלך ואזל. "בשבועות הבאים קבענו פגישות בכל העיר עם כל האולפנים שנלחמו על התסריט בעבר, וכולם נפגשו איתנו, פחות או יותר כדי לומר לנו 'לכו תזדיינו'", סיפר דיימון.

הגדיל לעשות טד פילד מחברת ההפקה Interscope שהגיש הצעה על התסריט בסך מיליון דולר, ורצה להיפגש. "התרגשנו מאוד. חשבנו שהבעיה שלנו נפתרה", סיפר אפלק. אלא שאז הגיעה הפגישה המיוחלת, ופילד פנה אל השניים ואמר: "אני אגיד לכם מדוע הזמנתי אתכם לפגישה הזו: כי רציתי לומר לכם בפנים שאני לא מעוניין בתסריט." אט אט, דיימון ואפלק החלו להיות מודאגים.

נואש, פנה בן אפלק לבמאי קווין סמית'. סמית' ליהק בעבר את אפלק לסרטו Mallrats, ובהמשך את השניים לסרט Chasing Amy. אפלק ביקש ממנו לביים את הסרט. סמית' מספר: "התחלתי לקרוא את התסריט כשאני בשירותים, והוא היה כל כך טוב, שלא הצלחתי לרדת מהאסלה. קראתי את כולו שם." כשסיים, פנה אל אפלק, וסירב להצעה. "אמרתי להם – אני לא מעז לביים משהו כל כך יפה." עם זאת, סמית' נרתם כדי להציל את הסרט. הוא לקח את התסריט אל הארווי ויינסטיין ב"מירמאקס" ואמר לו: "תעזוב את כל מה שאתה עושה ותקרא את התסריט הזה."

ויינסטיין אהב את התסריט, ואמר שיקנה אותו בתנאי אחד: "כל הקטעים עם המציצות צריכים לרדת", הודיע להם. אפלק ודיימון צחקו. "שמחנו לגלות שהוא באמת קרא את התסריט". העסקה נסגרה. "מירמאקס" קנתה את התסריט במיליון דולר, והחיפוש אחר במאי לסרט נמשך. הבחירה הראשונה של ויינסטיין היה לא אחר מאשר מל גיבסון, שבדיוק זכה באוסקר על "לב אמיץ". אלא שדיימון ואפלק לא ראו את הסרט המדובר.

"ויינסטיין צעק עלינו: לא ראיתם את 'לב אמיץ'?! תשקרו לו ותגידו לו שאהבתם את הסרט המזוין!'". הדבר הראשון שעשו השניים, היה לומר לגיבסון כמה הם אהבו את הסרט שלו. גיבסון קרא את התסריט, אהב אותו ורצה לביים. אלא שהחודשים עברו, גיבסון לא קידם דבר, ולבסוף פרש. שוב, הסרט היה ללא במאי.

"מירמאקס" פנו אל הבמאי גאס ואן סנט. גם הוא אהב מאוד את התסריט. גם הוא רצה לביים את הסרט, אבל גם אז – העניינים נתקעו. ואן סנט דרש שליטה מוחלטת בגרסה הסופית, וב"מירמאקס" לא הסכימו לכך. "נגמר לנו הכסף ונאלצנו לחזור לבוסטון", סיפר דיימון. "היה לנו תסריט, גאס ואן סנט רוצה לביים אותו, וכלום לא קורה. היינו די שבורים בשלב ההוא."

הצעד שגרם להארווי ויינסטיין להבין שהוא חייב לצאת לדרך עם הפקת הסרט, הגיע מכיוון לא צפוי. דיימון הצליח לקבל את התפקיד הראשי בסרט "מוריד הגשם" של פרנסיס פורד קופולה, ו-ויינסטיין, שהבין כי עוד רגע דיימון עומד להפוך לכוכב ענק, אישר את הסרט. לאחר שנים של מאבקים, ההפקה של "סיפורו של וויל האנטינג" סוף סוף יצאה לדרך.

הצילומים נמשכו תשעה שבועות, אבל עבור דיימון ואפלק, היום הראשון היה המרגש מכולם. "אני זוכר שישבנו שם ובכינו", מספר דיימון על תחילת הצילומים. "זו היתה סצנה בין רובין לבין סטלן (ששיחק את הפרופסור). הבטנו בשני השחקנים המדהימים האלו אומרים את המילים שכתבנו. חיכינו כל כך הרבה זמן לרגע הזה. אני זוכר שישבתי ליד בן, והדמעות זלגו לי על הלחיים כי הייתי כל כך שמח ומאושר שזה באמת קורה."

הסרט, שעלה בסך הכל 10 מיליון דולר, יצא בשנת 1997, הפך ללהיט מיידי והכניס למעלה מ-225 מיליון דולר ברחבי העולם. העבודה הנהדרת שעשו אפלק ודיימון על התסריט לא חמקה מעיניהם של אנשי האקדמיה, שהעניקו לשניים את פרס האוסקר על תסריט מקורי. רק כדי לסבר את האוזן, באותה שנה הם התמודדו מול "לפרק את הארי" של וודי אלן, "הכי טוב שיש" בכיכובו של ג'ק ניקולסון ו"בוגי נייטס" של פול תומאס אנדרסון.

אגב, מועמדותם של אפלק שהיה בן 25 באותו הזמן ושל דיימון (27) לא עברה בשקט בתעשייה. השמועות החלו להסתובב ברחבי הוליווד שהשניים לא באמת כתבו את התסריט, ושטד טאלי, התסריטאי של "שתיקת הכבשים" הוא התסריטאי המקורי. "וראייטי" אפילו פרסמו כתבה ובה התקשרו אל טאלי כדי לברר את העניין. "אמרתי להם שהלוואי שהייתי כותב את התסריט הזה", אמר טאלי.

דיימון לא השתעשע מהעניין. "הם התקשרו גם לוודי אלן ושאלו אותו אם הוא כתב את התסריט? הם רוצים אולי לבוא ולהסתכל במחשב שלי, שאראה להם את הקובץ? אני עובד על התסריט הזה במשך שנים. רק אז המפיקים הסבירו לי שאף אחד לא באמת חושב ככה, זה פשוט היה חלק מקמפיין השחרה של הפקת 'הכי טוב שיש' שרצתה להשתיל בבוחרים אי ודאות, כדי שלא יצביעו לסרט שלנו ואז יצביעו לסרט שלהם."

זה לא עבד כאמור. דיימון ואפלק ההמומים עלו אל הבמה ואספו את הפסלים המוזהבים שלהם. אפלק, שהיה בן 25 באותו הזמן, הפך לתסריטאי הצעיר ביותר בהיסטוריה שזוכה בפרס. "בדיוק אמרתי למאט שאם נפסיד זה יהיה מבאס, אבל אם ננצח זה יהיה ממש מפחיד. זה ממש מפחיד", אמר אפלק המבוהל למיקרופון רגע לאחר הזכייה.

בעקבות הסרט והזכייה, אפלק הפך לאחד השחקנים המצליחים בעיר, ובהמשך עבר גם לכיסא הבמאי, דרכו זכה באוסקר השני שלו על הסרט "ארגו". מאט דיימון הפך לאחד השחקנים המבוקשים ביותר בהוליווד, ולכוכב סרטי "ג'ייסון בורן". עם זאת, שניהם רואים ב"סיפורו של וויל האנטינג" כחלק המשמעותי בחייהם.

"אני לא חושב שאי פעם יהיה סרט כמו 'וויל האנטינג' שיגרום לי לחוש ככה", מסכם דיימון, "בגלל המשמעות שהיתה לסרט הזה על החיים שלנו, בגלל הזמן המיוחד ההוא בחיינו. סרט אחר לא יוכל לקחת חלק כה גדול בליבי ובנשמתי. אין אף סרט שיוכל שוב לשנות את חיי כמו הסרט הזה."

**

ועכשיו כותבים וכותבות יקרים, קומו מהכיסאות שלכם, פנו אל המקרר הקרוב אליכם, הוציאו ממנו שישיית בירה, וכתבו את התסריט או הרומן הכי טוב שאתם יכולים.

אם זה עבד עבור מאט דיימון ובן אפלק, אין סיבה שזה לא יעבוד עבורכם