Please reload

Recent Posts

דייויד צ'ייס - הסופרנוס

January 1, 2018

1/10
Please reload

Featured Posts

סטיבן שפילברג - מלתעות

June 4, 2017

לו רק היה מישהו שיזהיר את סטיבן שפילברג בן ה-26, שהסרט שהוא עומד לביים יעלה לו בבריאות נפשית גם שנים מאוחר יותר. שהכריש המכני שנבנה ב-250 אלף דולר יקרוס פעם אחר פעם ויטבע. שכוחות הטבע יתייצבו כנגדו וכמעט ויכניעו אותו. שהצוות ייצא מדעתו במהלך הצילומים, שהיו אמורים להימשך כמה שבועות והתארכו לכמעט חצי שנה. שההפקה שהוא יוביל תהיה אחת הכאוטיות שידעה הוליווד.

 

לו רק היו מזהירים אותו – אז לא היה הופך סטיבן שפילברג למי שהוא היום. אז לא היה בורא במו ידיו את "מלתעות", שובר הקופות הגדול ביותר שראה העולם עד לאותו רגע. זרקו על עצמכם חגורת הצלה. זה הולך להיות מטלטל.

 

 

 

בשונה מ"משברי יום א'" מן העבר, סיפורנו השבוע מתחיל דווקא בהפקה שאושרה מיד – בלי תחנונים, בלי שכנועים – מיד. אבל, וזה אבל גדול – ייתכן ששם בדיוק החלה הבעיה.

 

דייויד בראון וריצ'ארד זאנוק היו שני מפיקים שעבדו באולפני "יוניברסל". בראון היה נשוי לעורכת הספרותית של המגזין "קוסמופוליטן", ויום אחד הוא קיבל ממנה פתק עם תקציר שכתב אחד העורכים לספר חדש שעוד לא פורסם, הנכתב בידי פיטר בנצ'לי - עד אז סופר לא מוכר. לספר קראו "מלתעות" והוא עקב אחרי כריש המטיל טרור על חופיה של עיירה מנומנמת, ועל הגיבורים שיצאו לתפוס אותו. התקציר הסתיים במילים: "עשוי להיות סרט מוצלח". זה הספיק לשני המפיקים.

 

בראון וזאנוק השיגו את כתב היד עוד לפני שהוא פורסם, קראו אותו בתוך ימים ספורים, והחליטו שזו הולכת להיות ההפקה הבאה שלהם. ברגע שהספר יצא לחנויות והפך ללהיט, ב"יוניברסל" החלו להילחץ שמא מישהו יעקוף אותם, והחליטו לתת להפקה אור ירוק, עוד לפני שהיה תסריט. עוד לפני שמישהו שם חשב על במאי.

 

בראון וזאנוק החלו לפנות למספר במאים, אך נתקלו בסירובים מידיים. באחד הימים, נפגשו עם במאי צעיר בן 25 בשם סטיבן שפילברג, בכדי לדון בסרט הביכורים שלו, "שוגרלנד אקספרס", שעמד לצאת. שפילברג הבחין בעותק של "מלתעות" שהיה מונח על השולחן. הוא הצליח להשיג לעצמו עותק, ולאחר שקרא אותו, פנה בנלהבות אל המפיקים וביקש לביים את הסרט. המפיקים התלבטו, אבל אהבו את הראש של הבמאי הצעיר, ומכיוון שלא היו להם הרבה אפשרויות אחרות, הסכימו.

 

שפילברג אהב את הספר, אך התחבר יותר מכל לחלקו האחרון, בו מתנהל המרדף אחר הכריש, ועל כן ביסס את התסריט עליו, והשמיט כמעט את כל מה שהגיע לפני כן. המבנה של התסריט קרטע. לא פחות מארבעה תסריטאים נשלחו לסייע במאבק, וחמישה דראפטים שונים נכתבו – אף אחד מהם לא באמת עבד.

 

בין לבין, החל שפילברג לתהות האם ההחלטה לביים את הסרט היתה נכונה. הוא נהיה מודאג מכך שייזכר לנצח כמי שמביים סרטי אימה על כרישים, ולאחר שהרהר בכך במשך כמה שבועות, הוא החליט לאזור אומץ, ולהתפטר. "אני רוצה לעשות סרטים אחרים", אמר למפיק דייויד בראון שהשיב לו בלי למצמץ: "זה סרט ענק. תעשה אותו, ותוכל לעשות אחר כך כל סרט שתרצה!"

 

תתפלאו, אבל גם האמירה הזו לא הספיקה, ושפילברג היה נחוש לפרוש. לצערו, בשלב הזה הוא כבר היה חתום על חוזה, והאולפן, שכבר ידע כמה מסובך הסרט הזה הולך להיות וידע שאין הרבה במאים שירצו לביים אותו, יצא למלחמה משפטית וחייב את שפילברג לעמוד בחוזה שלו. בלית ברירה, שפילברג יצא לביים את "מלתעות".

 

ליהוק הסרט לא היה פשוט. "המפיקים רצו שמות גדולים", נזכר שפילברג, "אבל אף אחד לא רצה לעשות את הסרט הזה." הבמאי פנה לשלל שחקנים גדולים, אך קיבל סירובים מימין ומשמאל. בסופו של דבר, הצליחו המפיקים להביא את רוברט שואו, ושפילברג התעקש לצרף את ריצ'ארד דרייפוס. היה זה דרייפוס שבהמשך טבע את הציטוט האלמותי: "התחלנו את הצילומים בלי תסריט, בלי צוות שחקנים, ובלי כריש". ואלוהים, כמה שהוא צדק.

 

עם תסריט לא גמור וחוסר בהירות לגבי הכריש, ההפקה החלה ב-1974. "כשצילמנו על היבשה הדברים הלכו חלק", סיפר שפילברג. "אפילו עמדתי בלוח זמנים. הייתי מאוד בטוח ביכולות שלי, וכל מקום בו צילמנו את הפנים או אפילו את צילומי היבשה – הכל הלך חלק. זה היה סרט נורמלי לגמרי, במשך 35 ימים." ואז, בדיוק כמו בסרט, הופיע הכריש. ואז, ההפקה החלה לטבוע.

 

ביום בו פגש שפילברג בכריש הרובוטי, שעלה לא פחות מ-250 אלף דולר, המילים נעתקו מפיו. לא מרוב התרגשות, אלא מרוב ששנא את מה שראה. "הוא היה מגושם, לא אמיתי, עיניו לא מצמצו, השיניים שלו נראו מזויפות. זה היה נורא", סיפר.

חוסר היכולת של הכריש לתפקד בזמן אמת, הפכו את הצילומים איתו לסיוט. כך למשל, הצוות התכונן לצילום במשך חצי שעה, ואז, ברגע האמת, היה מזנק הכריש מן המים (אם היה מצליח לזנק), כשעיניו עצומות. "היינו עובדים ומתכוננים, ואז היינו צריכים לזרוק את השוט לפח בגלל העיניים שלו."

 

כבר ביום הראשון שלו על הסט, הכריש "ברוס" (שנקרא על שמו של עורך דינו של שפילברג) טבע במפרץ. בתוך ימים ספורים המנוע שלו הפסיק לעבוד, והצוות הטכני נאלץ למצוא תחלופה בעזרת מדחסי גז. שבוע לאחר הגעתו לסט, המים המלוחים החלו להשמיד את גופו של "ברוס", והצוות היה חייב לצבוע אותו ולתקן את הפגמים בכל לילה, כדי שייראה בדיוק אותו דבר בכל בוקר. אט אט, הכריש הפך לבדיחה, והצוות היה פורץ בצחוק בכל פעם שהופיע – לא בדיוק סימן מבשר טובות עבור הבמאי המתוסכל.

 

אבל הסיוט האמיתי התחיל כשההפקה סיימה את הצילומים על היבשה, ועברה אל האוקיינוס. במקור, מפיקי הסרט רצו שצילומי הים יתקיימו בתוך בריכה סגורה באולפנים, אך שפילברג התנגד. "ידעתי שאני מצלם סוג של בי-מובי, אבל לא רציתי שהוא ייראה ככה. רציתי שהוא ייראה כמו סרט אמיתי." עם זאת, גם הוא מודה שלא ידע למה הוא נכנס.

 

"הייתי נאיבי מאוד לגבי הים. למעשה, הייתי נאיבי מאוד לגבי כל הדברים שקשורים באמא טבע. זה ההיבריס שלי כקולנוען שחושב שהוא יכול לכבוש את כל האלמנטים, וזה היה טיפשי. הייתי צעיר מדי ודרשתי שנצלם באוקיינוס האטלנטי על פני בריכה סגורה בהוליווד. אבל הייתי עושה את כל זה שוב, כי זו היתה הדרך היחידה לגרום לקהל להרגיש שרודף אחריהם כריש לבן ענק."

 

שפילברג אולי צדק כשדרש לצלם מחוץ לאולפן, אבל מיד עלתה בעיה נוספת: "היינו צריכים לבחור מקום בו לא יראו יבשה, אבל בו זמנית שתהיה קרקעית ישרה ולא עמוקה מדי כדי שנוכל למקם את הכריש המכני. זו הסיבה שבחרנו במרת'ס ויניארד, אבל בדיעבד, כנראה שבחרנו את המקום הגרוע ביותר בעולם. הגלים היו גבוהים, ואי אפשר היה לצלם שוט כמו שצריך. רגע אחד הסירה היתה כאן, ורגע אחר היא היתה במרחק של 10 מטרים. זה הוציא אותי מדעתי", סיפר הבמאי.

 

וזו לא היתה הבעיה היחידה. באחד הימים, הגלים הסוערים גרמו לסירה של הצוות להתפרק, ובדיוק כמו הכריש המכני, גם היא החלה לטבוע. "תורידו את השחקנים מהסירה!" זעק שפילברג כשהוא מסמן לסירות ההצלה להתקרב. "שיזדיינו השחקנים – הצילו את ציוד הסאונד!", צעק ג'ון קרטר, איש הסאונד, שבהמשך אף זכה באוסקר על "מלתעות".

 

הטעות של שפילברג היתה שלא התכונן לאפשרות שדברים ישתבשו. ואלוהים אדירים, כמה שהם השתבשו: "עשיתי שטות שלא חשבתי לכסות את עצמי עם צילומים על החוף בכל פעם שהים היה סוער מדי, או כשהגלים היו גבוהים, או כשהכריש המכני לא עבד. זו היתה טעות שלי ורק שלי. וכך, במקום לצלם, כל שנותר לנו לעשות היה לשבת על הספינה שנעה למעלה ולמטה עם הגלים, ולצפות באנשים מקיאים."

 

תתפלאו, אבל מי שהרוויח מכל התקלות הללו, היה דווקא התסריט. "הכריש המקולקל היה כמו מלאך משמים. ברגע שלא היתה לי שליטה על הכריש שלי, זה איפשר לי לשכתב את כל התסריט בלי הכריש. אלתרתי דברים עם השחקנים ובהמשך הכנסתי אותם אל התסריט."

 

אבל הדבר הגדול באמת שהעניק לו הכריש המקולקל, היתה שאלה קריטית אחת. "שאלתי את עצמי: 'מה אלפרד היצ'קוק היה עושה?' ככל שחשבתי על כך יותר, הגעתי למסקנה כי היצ'קוק היה הופך את החיסרון ליתרון. הוא היה מבין שמה שאנחנו לא רואים, יפחיד אותנו יותר", אמר שפילברג, שהחליט להשתמש בחוסר התפקוד של הכריש, ולהציג אותו לקהל רק בשליש האחרון של הסרט, כדי למקסם את אפקט ההפחדה ולא לשחוק אותו.

 

ההבנה הזו שינתה פלאים את הצילומים, שכבר מזמן חצו את קו 100 הימים. "אנשים התחילו לאבד את הראש שלהם. בהתחלה בילינו שבועות במרת'ס ויניארד ואז חודשים ארוכים בים. היה לזה מחיר נפשי על הצוות. הם היו צועקים עליי: 'מתי תסיים כבר את הסרט הזה?! אנחנו חייבים לחזור לנשים ולמשפחות שלנו!', והייתי עונה להם: 'תשאלו את אמא טבע! אני לא יודע! תשאלו את הגאות!'".

 

ב"יוניברסל" החלו להבין שיש להם בעיה ככל שהזמן התארך והחריגה מהתקציב הפכה לגדולה יותר ויותר, מבלי שהסוף נראה באופק. האחראי על ההפקות, נד טאנן, החליט לפטר את שפילברג, והבשורה הגיעה להפקה. "יש משהו שאתה יכול לעשות עם התסריט כדי להימנע מביטול הסרט?" שאלו המפיקים את הבמאי שהשיב: "אין לי שום רעיון. אני לא יכול כבר לקצץ את התסריט. אנחנו במערכה השלישית."

 

החרב החלה להתמקם מעל לראשו של הסרט, והבמאי כמעט וקרס תחת הלחץ. "איבדתי את הביטחון בהפקה, ואיבדתי את הביטחון בעצמי", הודה שפילברג. "זה מעולם לא קרה לי שוב, אבל מה שלא איבדתי באותו זמן היה את הרצון לסיים את ההפקה הזו, וזה מה שהניע אותי להמשיך להילחם. רציתי שזה ייגמר."

 

בשלב מסוים, שפילברג היה כה מיואש ומתוסכל מהמים הסוערים, שביקש מהמפיקים להעביר את הצילומים למים נוחים יותר – לאיי הבהאמס. הצוות אהב את הרעיון הזה, אך המפיקים, שידעו שהאולפן עשוי לסגור את ההפקה, סירבו. "אסור לתת לאף אחד להוציא את הפילם מהמצלמה", אמר בראון בהקשר הזה. "האולפן לא ייתן לך לסיים את הסרט, והסרט לעולם לא יהיה גמור. גם אם נצליח לצלם רק שמינית עמוד של תסריט, חייבים להמשיך לצלם."

 

סיד שיינברג שניהל את "יוניברסל" פנה אל הבמאי הצעיר ושאל אותו בצורה ישירה האם הוא חושב שיש צ'אנס שיצליח לסיים לצלם את הסרט. שפילברג השיב: "אני אסיים את הסרט הזה. אני לא יודע להגיד לך באיזה יום זה יקרה, אבל אני אסיים את הסרט הזה." זה הספיק עבור שיינברג שהאמין בבמאי, ונתן לו את הגב.

 

אחרי 159 ימים ועם תקציב התחלתי של 3.5 מיליון שכמעט שילש את עצמו (המספרים נעים לכיוון 9 מיליון), סיים סוף סוף שפילברג את ההפקה. "אני זוכר בבהירות שנכנסתי לחדר המלון שלי וחוויתי התקף חרדה. פשוט התפרקתי. לא הצלחתי להפסיק לרעוד, הפה שלי לא נפתח. הרגשתי זרמים בגב ובמוח. לא ידעתי מה קורה לי."

 

שפילברג שב להוליווד, מותש, מדוכא ועם טראומה נפשית קשה, אך בו זמנית גם עם סרט שישנה את חוקי המשחק של התעשייה. הבמאי מספר כי הבין כי יש לו ביד משהו מיוחד כשערך הקרנה לעותק הגמור לכל מי שעבד על הסרט. הצוות, שלעג לכריש המכני במהלך הצילומים, זינק מהכיסאות בבהלה.

 

היתה רק עוד בעיה אחת קטנה: הלו"ז שהתארך הוביל לכך שב"יוניברסל" לא יוכלו להפיץ את הסרט בחג המולד כפי שתכננו. חג המולד היה הזמן בו משוחררים לקולנוע הלהיטים הגדולים של השנה, אבל משפספסו את היעד שלהם, החליטו ב"יוניברסל" להפיץ את הסרט בקיץ – הזמן בו עד אז הופצו רק סרטים שהאולפנים ידעו שייכשלו.

 

אבל "מלתעות" היה הכל חוץ מכישלון. אחרי הקרנות מבחן היסטריות, האולפן החליט להשקיע סכום חסר תקדים של 700 אלף דולר בקידום הסרט, וב-1975 הופץ "מלתעות" בכל רחבי ארצות הברית והפך ללהיט בין לילה. הוא היה לסרט הראשון בהיסטוריה שחצה את קו 100 מיליון הדולרים וכשהאבק התפזר, ההכנסות נעצרו על 470 מיליון דולר ברחבי העולם. עכשיו, כבר לאיש לא היה אכפת מהחריגה הקטנה בתקציב. הסרט גם גרף שלושה פרסי אוסקר (על הסאונד, העריכה והמוזיקה), והיה מועמד לסרט הטוב ביותר.

 

לאחר ש"מלתעות" הפך ללהיט, ב"יוניברסל" החלו לדבר על סרט המשך, אולי אפילו על סדרת סרטים, אבל לבמאי היה ברור שהוא לא רוצה להיות חלק מזה. "אלמלא היתה לי חוויה כה נוראית בים, בטוח שהייתי קופץ על זה. ידעתי שכשאני מסרב לעשות את סרט ההמשך, אני משאיר מאחורי חלק חשוב בחיי. אבל זו לא היתה חלטה קשה עבורי, כי לא יכולתי לדמיין לחזור לאוקיינוס ולשבת שוב על סירה במשך תשעה חודשים."

 

שפילברג אף סיפר ששנים לאחר מכן עדיין חש פוסט טראומה מכל החוויה, ובעיקר מהים. "הייתי יוצא אל הים בסירה ויושב בה שעות, רק כדי לנסות ולהתמודד עם כל הזיכרונות הנוראיים האלה ולהשאיר אותם מאחורי. אני לא בטוח שזה עבד."

למרות הטראומה, ובדיוק כמו שאמרו לו בראון וזאנוק, "מלתעות" הגיש לשפילברג את הקריירה שחלם עליה. "החוויה הזו העניקה לי חופש מוחלט להמשך הקריירה שלי, ואפשרה לי לספר את הסיפורים שרציתי לספר." שפילברג הפך לאחד הבמאים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע, עם קלאסיקות כמו "מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי", "אינדיאנה ג'ונס", "פארק היורה", "רשימת שינדלר" (עליו זכה באוסקר), "להציל את טוראי ראיין" (עליו זכה באוסקר השני שלו) ועוד ועוד ועוד.


**

 

ועכשיו, יוצרות ויוצרים, צאו להילחם בכריש המכני שלכם, וזכרו: אם הוא טובע, או לא פוקח עיניים בזמן, מצאו את הדרך להפוך את המשבר שלכם לפתרון.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Facebook Social Icon