דאסטין לאנס בלאק - מילק

היום כולם מכירים את הארווי מילק. אבל האם ידעתם שהמאבק להפיק סרט המבוסס על חייו החל כבר בשנות ה-90, שאוליבר סטון היה אמור לביים אותו, ושב-2007 היו לא פחות משני סרטים על מילק שהיו מוכנים להצטלם, אך רק אחד מהם ניצח? קבלו "משבר יום א'" מעורר השראה, במיוחד עבור שבוע הגאווה.

הפעם הראשונה שבהוליווד ניסו להפיק סרט על חייו של הארווי מילק לא היתה ב-2008, אלא כמעט 20 שנים קודם לכן. בשנת 1991 רכשו המפיקים ניל מרון וקרייג זיידן את הזכויות לספר "ראש העיר של רחוב קסטרו" שכתב רנדי שילטס. הם הבינו כבר אז את הפוטנציאל שהיה גלום בדמות החזקה הזו. בתוך כמה חודשים נמצא תסריטאי, וב-1992 התסריט הושלם. מי שהעניק דחיפה חזקה לפרוייקט היה הבמאי אוליבר סטון, שהביע נכונות לביים את הסרט.

ב"וורנר" התלהבו מהפרוייקט, והעמידו תקציב של 40 מיליון דולר, כשרובין וויליאמס נבחר לגלם את דמותו של הארווי. ואז, כשהכל היה נראה בדרך הנכונה, יצא לקולנוע הסרט "JFK" וסטון החליט לפרוש מהסרט על מילק. על פי השמועות, הסיבה לכך היתה התגובה שקיבל סטון על סרטו החדש מצד הקהילה הגאה, שזעמה על הדמויות הגאות שהיו ב"JFK", ושהיו לדבריהן מוקצנות ולא אמינות.

ב"וורנר" נלחצו, וניסו לפנות לבמאי רון האוורד, ועל פי השמועות – גם לסטיבן ספילברג ולפרנסיס פורד קופולה, אך כולם סירבו לקפוץ על העגלה. בלית ברירה, פנה האולפן לבמאי גאס ואן סנט. "כשפנו אליי מהאולפן, לא ידעתי שיש תסריט – אפילו לא ידעתי שיש ספר!", סיפר ואן סנט.

"וורנר" אולי רצו את ואן סנט בתיאוריה, אבל באופן מעשי הגבילו אותו מאוד. "עשיתי עד אז רק סרטים דלי תקציב יחסית. פתאום נותנים לי פרוייקט ענק כזה, ולכולם אכפת ממנו. כולם בלחץ. זו עבודה שונה, לביים סרט כל כך גדול. צריך להתמודד עם הרבה יותר הערות ובעלי תפקידים." לואן סנט היתה מעט מאוד סבלנות לכך. "החזקתי מעמד דראפט אחד. לא באמת היתה לי תמיכה."

הטענה המרכזית של הבמאי היתה שהסרט הוא על הומואים, אבל לא באמת נכנס לחייהם ומציג אותם בצורה אמינה. "אמרתי – הדמויות לא נראות כמו הומואים, הם לא מתנשקים, ושום דבר לא קורה בסרט שמצביע על כך שהם הומואים. האולפן פשוט רצה שאביים את התסריט של אוליבר, ששואל את השאלה מדוע הארווי נרצח. אמרתי להם: 'אני מבין למה מישהו ירצה לראות את הסרט שלכם, אבל אני לא רוצה לביים אותו.'" האולפן המשיך לנסות להרים את הסרט לאוויר, אבל המומנטום הלך ונעלם, והתסריט נכנס למה שקרוי – "Development Hell".

עשר שנים חלפו.

מרון וזיידן לא איבדו את התקווה. הם פנו אל הבמאי בריאן סינגר ("החשוד המיידי") וזה הציע לחברו, התסריטאי זוכה האוסקר, כריסטופר מקוורי (שכתב את "החשוד המיידי") לכתוב את התסריט החדש לסרט. מקוורי הסכים. "אנחנו רואים את האור בקצה המנהרה", אמר זיידן ב-2007. "כריס כתב דראפט מעולה, והמטרה שלנו היא שהתסריט יהיה מוכן לצילומים, ברגע שבריאן סינגר יסיים לביים את 'ואלקירי'." אבל לצערו של זיידן, זה מעולם לא קרה.

מקוורי אמנם הגיש דראפט סופי לתסריט (הוא היה הדראפט ה-20 של התסריט, על גבי 15 שנים), אך זה לא היה גמור לפני ששביתת התסריטאים החלה, ולכן הפרוייקט נכנס להקפאה. פעם נוספת, הפקת הסרט על חייו של הארווי מילק נדחתה, והאור שהבליח בקצה המנהרה כבה.

בערך.

כי שנה קודם לכן, במנהרה אחרת, תסריטאי בשם דאסטין לאנס בלאק עמל על תסריט משלו המבוסס על חייו של הארווי מילק, והוא לא חיכה לאף אחד – לא לאולפנים, לא לתקציב, לא לכלום. הסיפור של הארווי מילק בער בעצמותיו, וניתן להבין מדוע.

"ידעתי שאני הומו מגיל שש", סיפר בלאק, "אבל אבא שלי היה איש צבא, והמשפחה היתה מורמונית. זה לא בדיוק היה אפשרי להיות הומו בסיטואציה כזו, אז לא אמרתי על כך לאיש." כשהתבגר, עברה המשפחה מסן אנטוניו לאזור סן פרנסיסקו. ואז, ב-1990, גילה את הארווי מילק. "הייתי במגמת תיאטרון, והמנהל סיפר על הארווי, ועל המאבק שלו למען זכויות גייז. אמרתי לעצמי: 'איזה דבר מטופש לעשות. למה שמישהו יעשה דבר כזה? למה שהוא ייחשף ככה?' אבל אז הבנתי."

בלאק הפך למעריץ גדול בכל הנוגע לפועלו של הארווי מילק. "זו היתה הפעם הראשונה שלא הייתי צריך להתבייש במי שאני. ידעתי פתאום שיש לי עתיד, ושאוכל, לפחות באופן פוטנציאלי, לחיות בצורה אמיתית. אלו היו רעיונות חדשים לחלוטין עבורי. אני חושב שהסתתרות בארון עבור בני נוער היא הדבר הגרוע ביותר, כי היא מכבה אותך מבחינה רגשית, ואז אתה מפסיק להתפתח."

ההיכרות עם סיפורו של מילק הובילה את בלאק להבנה חשובה: "היו לי שתי אפשרויות: להתחבא, להמשיך ללכת לכנסייה המורמונית, להוליד בין 8 ל-12 ילדים, או לעשות את מה שחלמתי עליו כל הזמן – לקחת את החיים שלי בידיי." הוא הלך ללמוד תיאטרון וקולנוע באוניברסיטת UCLA, וכשסיים, גילה כמו כל בני כיתתו, שהעולם לא מחכה לו. "רגע אחד הייתי התלמיד המצטיין בכיתה, ביימתי דברים מצויינים, וברגע שלאחר מכן מכרתי מיץ תפוזים באיזה בית קפה. המעבר הזה היה קיצוני לחלוטין."

הוא ניסה לחפש מה לכתוב אבל התקשה. "אף אחד לא מציע לך ספרים שאתה אוהב או פרוייקטים מעניינים כשאתה מסיים ללמוד, אז נאלצתי לקחת את החיים בידיים שלי. ככה החל קשר האהבה/שנאה שלי עם כתיבה. הוא נמשך עד היום." הוא ניסה לחשוב מה הסיפורים שהכי מעניינים אותו, ואף הפך לכותב בסדרה על משפחה מורמונית, אבל לא הצליח להשתחרר מסיפורו של הארווי מילק. יום אחד, החליט להפסיק לחכות ולהתחיל לעבוד.

"ההתחלה היתה מורכבת. לא היו לי זכויות לאף ספר, אז לא יכולתי להתבסס על שום דבר. אבל זו גם היתה הזדמנות – זה אילץ אותי לנסוע לסן פרנסיסקו לפגוש את האנשים האמיתיים." אחד הקשיים שנתקל בהם בלאק הוא אותו סרט משנות ה-90, זה שמעולם לא נעשה. "כל האנשים שפגשתי כבר שמעו כל כך הרבה פעמים שהולך להיעשות סרט על הארווי, והם כבר הפסיקו להאמין. עברו שני עשורים מאז, ככה שאפשר היה להבין אותם. אבל מהרגע שהם החלו לבטוח בי, הסכר נפרץ, וכל הסיפורים האישיים והקשים האלה החלו לצאת."

עבור בלאק, אחת הדרכים להתמודד עם הפחד מכתיבה היא התחקיר. הוא עושה הרבה תחקיר. הרבה מאוד. "אני מבלה לרוב כשנה רק בשלב התחקיר של הסרט. אני אוסף עוד ועוד מסמכים עד שכל הדירה שלי מתפוצצת ואין בה יותר מקום. ככה בעצם אין לי אף פעם דף ריק – יש לי טונות של חומר, ודפים וכרטיסיות. זה הופך לסוג של פיסול. יש לך כל מיני רעיונות, חלק מהם מוגזמים, ואז אתה מתחיל לפסל בכרטיסיות. ואז, כשאתה מגיע לדף הריק, יש לך מפת דרכים."

כאמור, בלאק לא חיכה. הוא יצא למסע לבדו, ומיד היה צריך לקבל החלטה. "הייתי חייב לבחור קו סיפורי, וידעתי שאני הולך לספר את הזווית הפוליטית, אבל גם מאוד רציתי שהתסריט יהיה אישי. הסרט הדוקומנטרי שנעשה (ב-1982) לא נכנס אל הסיפורים שאהבתי כל כך. אין שם כמעט אף סיפור אהבה."

התחקיר המעמיק היה לעיתים בעוכריו של בלאק, שנאלץ לוותר על הרבה מהמידע שאסף כדי לא לגלוש לתסריט ארוך מידי. הוא כתב עוד ועוד גרסאות, וכשהרים את הראש מהדראפט הסופי, ראה שחלפו ארבע שנים. הוא הציג את התסריט לקליב ג'ונס, פעיל מרכזי בתנועה למעל זכויות גייז, וזה זכר שעבר ניסה הבמאי גאס ואן סנט להפיק סרט על חייו של הארווי.

וכך, כ-15 שנים לאחר שפרש מהפרוייקט על מילק, קיבל ואן סנט לידיו תסריט שונה לגמרי – מלא ברגש, בסיפורים אנושיים, ובעיקר – תסריט שנכתב על ידי גבר הומו, שלא פוחד להציג הומואים על המסך הגדול. ואן סנט אמר 'כן' מיד. השניים התחברו עם חברת "פוקוס פיצ'רס" וזו ידעה היטב על התחרות בה היא נמצאת, מול הפרוייקט המקביל של בריאן סינגר. המצב המוזר הוביל לכך שההפקה אושרה במהירות, וצילומי "מילק" של ואן סנט נקבעו לינואר 2008, בעוד ההפקה של סינגר, זיידן ומרון עמדה מהצד, שבורת לב, מוקפאת בגלל שביתת התסריטאים.

"כשהיה ברור שהסרט השני יצולם לפני שלנו, הרגשנו כאילו הארווי מילק מת פעם נוספת", אמר המפיק, קרייג זיידן. "אחרי שבילינו איתו 16 שנים, זה הרגיש כמו אבל עבורינו."

הפקת הסרט עברה חלק יחסית, בעיקר בגלל החיבוק החם שקיבלה מהקהילה בסן פרנסיסקו, שחגגה את הסרט על אחד מגיבוריה. אלפי ניצבים הסכימו להשתתף בסרט בחינם, ההפקה קיבלה אישור לצלם בדירתו האמיתית של הארווי מילק, ורחוב קסטרו חזר בזמן אל שנות ה-70 ונראה אותנטי לחלוטין בגלל ההתגייסות הכבירה של כל המעורבים.

הסרט יצא ב-2008, שבועיים לפני ההצבעה הגורלית בקליפורניה הידועה בתור "פרופ 8", שניסתה למנוע נישואין חד מיניים. יוצרי הסרט קיוו שהוא יסייע להפיל את ההצעה, אך זה עברה ברוב של 52%. הכישלון הזכיר לכל המעורבים כי למרות שהסרט עוקב אחרי פעיל זכויות של גייז בשנות ה-70, המאבק עודנו חי ובועט גם היום (כחמש שנים לאחר מכן, החוק בוטל, ועתה זוגות חד מיניים רשאים להתחתן במדינת קליפורניה). למרות הכישלון בתחום המשפטי, בתחום הקולנועי "מילק" הפך להצלחה מסחררת.

גאס ואן סנט, שסירב לביים את הסרט בגלגולו הקודם כשהתקציב עמד על 40 מיליון דולר (שווה ערך ל-70 מיליון בימינו), צילם אותו בגלגולו הנוכחי ב-20 מיליון דולר בלבד. הסרט הכניס לא פחות מ-54 מיליון דולר ברחבי העולם, היה מועמד ל-8 פרסי אוסקר, וזכה בשניים: אחד לשון פן על גילומו הבלתי נשכח של הארווי מילק, והשני לדאסטין לאנס בלאק, התסריטאי.

התסריטאי הצעיר וההמום עלה אל הבמה, והיה נרגש מאוד. הוא סיפר את סיפורו, כנער הומו מתבגר, ואמר: "אם הארווי היה חי היום, אני חושב שהוא היה רוצה שאגיד לכל הילדים והילדות הלהטב"ים שנאמר להם שהם נחותים על ידי הכנסיות או הממשלה או המשפחות שלהם: אתם יפים, ואתם מיוחדים, ואלוהים אוהב אתכם ובקרוב יהיו לכם זכויות שוות גם מבחינה פדרלית במדינה הנהדרת שלנו."

**

שבוע וחיי גאווה שמחים ומאושרים לכל חברינו, היוצרות והיוצרים.

מי ייתן וצרות-המוח תיעלם בהקדם מהעולם וכולם יוכלו לחיות את חייהם מבלי צורך חוזר להתנצל ולהסביר את זהותם.

ואם זה לא קורה, זכרו: אתם תמיד יכולים לזעוק את זעקתכם דרך היצירה שלכם. לדאסטין לאנס בלאק זה עבד מצוין.