בוב גייל - בחזרה לעתיד

הוא נחשב לאחת הקלאסיקות הקולנועיות הגדולות בהיסטוריה, אבל האם ידעתם שהסרט "בחזרה לעתיד" כמעט ולא נעשה, שהיוצרים שלו קיבלו למעלה מ-40 תשובות שליליות על גבי ארבע שנים, וששישה שבועות אל תוך הצילומים פוטר השחקן הראשי, ובמקומו הגיע אחד, מייקל ג'יי פוקס? "משבר יום א'" חוזר בזמן לשנת 1985, לאחד הסיפורים הגדולים שנתקלנו בהם.

הרעיון לכתוב את התסריט ל"בחזרה לעתיד" החל בשנת 1980, כשבוב גייל, תסריטאי עם שלושה סרטים ברזומה, הגיע לביקור בבית הוריו, ומתוך שיעמום, עלה לעליית הגג. שם, הוא מצא את ספר המחזור של אביו, וגילה כי הוא היה נשיא הכיתה. "זה הדהים אותי", אמר גייל. "הוא מעולם לא סיפר לי על כך. פתאום ראיתי אותו בעין אחרת." גייל החל להרהר האם היה יכול להיות חבר של אביו, אם שניהם היו הולכים לאותו תיכון. כששב ללוס אנג'לס, נפגש עם שותפו, הבמאי רוברט זמקיס וסיפר לו על המחשבה.

זמקיס מיד נדלק. במשך זמן מה השניים ניסו לחשוב על רעיונות לסרט שיעסוק במסע בזמן, והסיפור של גייל הגיע בתזמון מצוין. הם הלכו עם הרעיון לאולפן "קולומביה" וקיבלו מהאולפן עסקת פיתוח. בשלב הזה, הכל היה נראה ורוד עבור השניים.

אלא שהכתיבה לא הגיעה בקלות. החוקיות של המסע הספציפי בזמן שבחרו, הכלי בו יחזור מרטי אל העבר וכמובן – הנזק שייגרם כתוצאה מהמסע בזמן – כולם גרמו לכך שכתיבת הדראפט הראשון לקחה כמעט חצי שנה. בגלל המסע הלא ברור אל העבר, המשרד של גייל וזמקיס התמלא בכרטיסיות.

"התחלנו לעקוב אחרי כל סצנה וסצנה, בעזרת כרטיסיות. יצרנו סוג של מבנה לא-לינארי, אבל היה חשוב לנו לדעת את הסוף. אי אפשר לצאת למסע כזה מבלי שאתה יודע איך תסיים אותו." הם יצרו את דמותו של דוק בראון, שמנצח על המסע בזמן, ומצאו דרך מקורית לאפיין אותו. "לי ולרוברט היה חוק, לפיו דוק תמיד יבחר במילה גדולה ומסובכת, איפה שאפשר להשתמש במילה פשוטה", אמר גייל.

הבעיה הגדולה תמיד היתה היציאה למסע בזמן. "לקח לנו הרבה זמן להבין איך מרטי יבצע את המסע הזה. ידענו שאנחנו רוצים שזה יקרה בטעות. במקור, אפילו לא היתה את מכונית הדלוריאן – בשני הדראפטים הראשונים היה לנו מעין מכונה בצורה של מקרר שעשתה את זה. גם כל החלק לגבי מגדל השעון לא היה קיים, והחזרה לשנת 1985 היתה אמורה להתרחש בגלל פיצוץ גרעיני. הכל היה קצת מסובך מדי."

זו אולי הסיבה שבאולפני "קולומביה" לא ממש נפלו מהרגליים כשקראו את התסריט. "הם סירבו לנו וקברו את הסרט. הם אמרו שהוא נחמד מאוד, אבל שהוא לא היה מספיק מיני." באולפן חשבו שאולי "דיסני" הוא הבית המתאים לסרט חביב שכזה.

באותם ימים של תחילת שנות ה-80, הז'אנר הפופולרי ביותר היה קומדיות נעורים עם טון מעט גס, וכמעט כל אולפן (מלבד "דיסני") ניסה לשכנע את זמקיס וגייל לשנות את הטון של התסריט שלהם, כדי שיתאים לקומדיות הללו. "היינו עקשנים", אומר גייל. "הסכמנו לשנות הרבה דברים בתסריט, אבל לא את הטון שלו."

זמקיס וגייל האמינו בתסריט שלהם, אבל פשוט לא הצליחו למצוא מישהו שיאמין בו. במשך ארבע שנים (!) הם ניסו לעניין את ראשי האולפנים, ושמעו שוב ושוב את המילה 'לא'. "התסריט נדחה למעלה מ-40 פעמים. בחלק מהאולפנים דחו אותנו כמה פעמים. בכל פעם הגענו כשההנהלה התחלפה, ושוב היו אומרים לנו לא", אומר גייל.

"אתה חייב להיות משוגע כדי לרצות להיות בתחום הזה של קולנוע, ולחוות סוג כזה של דחייה. אמרנו לנו שוב ושוב: 'אה, זה סרט על מסע בזמן. סרטים על מסע בזמן אף פעם לא מכניסים כסף.' או שאמרו לנו: 'זה סרט נחמד ומתוק. ואף אחד לא רוצה לראות סרט נחמד ומתוק.'"

לבסוף, אחרי שכל אולפן אחר בעיר אמר להם שהוא אינו מעוניין, גייל נכנע והסכים לנסות את "דיסני". הפגישה שם לא הלכה כמו שהם ציפו. "אחד המפיקים שם אמר לנו: 'אתם משוגעים? אתם לא יכולים לעשות סרט כזה כאן. אנחנו 'דיסני'! אתם רוצים לעשות כאן סרט על גילוי עריות? הנער הזה מתמזמז עם אמו במכונית. זה נורא!"

כשרק החלו להסתובב בין האולפנים, חשבו השניים לפנות אל חברם, סטיבן שפילברג, שהפיק את שלושת הסרטים שיצרו יחד, אבל החליטו לבסוף שלא לעשות זאת. "לא רצינו להיות החבר'ה האלה שעושים סרטים רק בגלל שהחבר שלהם, סטיבן, עוזר להם." אבל עתה, אחרי ארבע שנים מתסכלות ועם אולפנים אטומים לרעיונות גדולים, הם הבינו שלא תהיה להם ברירה.

התסריט נשלח אל שפילברג. שפילברג קרא אותו מיד, אהב אותו, והודיע לשניים כי הוא רוצה להפיק אותו. "סטיבן בדיוק הוציא את 'אי.טי', והוא הפך לענק בהוליווד. הוא הקים חברת הפקה משלו, ורצה ש'בחזרה לעתיד' יהיה הסרט הראשון שהחברה תפיק." עם שפילברג בפנים, ל"יוניברסל" היה יותר קל לאשר את הסרט. זה לא אומר שלא היו להם בקשות לשינויים.

למזלם של השניים, היה להם את סטיבן שפילברג. "תמיד היה לנו את הגיבוי שלו, בעיקר מול 'יוניברסל' ששלחו לנו הרבה הערות." גייל מספר כי אחת ההערות היתה משעשעת ובו זמנית מטרידה במיוחד: "בזמן הצילומים היה בכיר מ'יוניברסל' שהתעקש שנשנה את השם מ'בחזרה לעתיד' ל-'Spaceman From Pluto'. אחרי שהתעלמנו ממנו כמה פעמים, הוא שלח מכתב רשמי ובו הוא דרש שנשנה את השם."

גייל וזמקיס לא ידעו מה לעשות. הם פנו לשפילברג שאמר להם לא לדאוג. "שפילברג כתב בחזרה לבכיר מכתב בזו הלשון: 'היי סיד. תודה רבה על מכתבך המשעשע. כולנו צחקנו מאוד ממנו. המשך לשלוח דברים מגוחכים כאלה.' הוא ידע שהבכיר יהיה נבוך מדי להודות שהוא התכוון למכתב ברצינות. למזלנו, מאותו רגע, אף אחד לא שאל לגבי השם של הסרט לאחר מכן. אם סטיבן לא היה שם, הכל היה אחרת לגמרי."

הערה נוספת של האולפנים היתה בנוגע לסוג הרכב בו נהג דוק בראון. "אנחנו בחרנו ב'דלוריאן' בגלל שהרכב נראה קצת כמו חללית של חייזרים. יום אחד, קיבלנו מכתב ממחלקת הפרסום של 'יוניברסל' בו נכתב כי אם נחליף את המכונית ל'מוסטנג', נקבל מהם 75 אלף דולר." התגובה של גייל לא איחרה לבוא: "דוק בראון לא נוהג בפאקינג מוסטנג", כתב להם בחזרה.

אם גייל וזמקיס חשבו שהקושי הגדול ביותר יהיה מציאת האולפן שיפיק את הסרט, הרי שהליהוק התברר כסוגיה המסובכת ביותר. "רצינו מההתחלה את מייקל ג'יי פוקס, אבל הוא היה עסוק בצילומי הסדרה "Family Ties". פנינו למפיק של הסדרה, גארי גולדברג, שקרא את התסריט ואהב אותו. הוא סירב מיד לאפשרות שמייקל יככב בסרט ואמר: 'בשום אופן לא. הלו"ז שלו מלא מדי. אני אפילו לא אתן לו לקרוא את התסריט. אם אני אתן לו לקרוא ואומר לו שהוא לא יכול לעשות את הסרט, הוא ישנא אותי לנצח."

בלית ברירה, החליטו גייל וזמקיס ללהק את השחקן אריק סטולץ לתפקיד מרטי. "יו"ר 'יוניברסל' אהב מאוד את סטולץ, והוא דחף אותנו לקחת אותו. הוא אמר שהוא משוכנע שאריק יוכל לעשות גם קומדיה." אלא שמהר מאוד גילו שני היוצרים כי המשימה גדולה על סטולץ. "אחרי שישה שבועות של צילומים, הגענו למסקנה שהוא יודע לעשות הרבה דברים, אבל קומדיה אינה אחת מהם."

מאחר ועריכת הסרט נעשתה תוך כדי הצילומים, גייל הבין מיד שהם בצרות. "אמרתי לזמקיס שהוא חייב לראות את הסצנות, כי יש לנו בעיה קשה." השניים הלכו לשפילברג ומפיקיו והראו להם את הסצנות שצילמו עם סטולץ. "סטיבן היה חכם מאוד ואמר לנו: 'אתה לא יכולים ללכת ל'יוניברסל' ולהגיד להם שיש לכם בעיה מבלי שיש לכם פתרון לבעיה. אז בואו נבין מי יכול להיות בסרט לפני שנדרוש את פיטוריו של אריק. אנחנו לא רוצים לפטר אותו ואז שיסגרו לנו את ההפקה."

לבסוף, ההחלטה נפלה, וזמקיס נאלץ להיות זה שמבשר לסטולץ את הבשורה הרעה. "זו היתה הפגישה הקשה ביותר שהיתה לי בכל ימי חיי", סיפר. "פשוט שברתי את ליבו." גייל וזמקיס שכנעו את האולפנים לבצע את המהלך ולכופף את זרועם של מפיקי הסיטקום בו שיחק מייקל ג'יי פוקס כדי שהוא יוכל לשחק בסרט. ההסכמה הושגה בסופו של יום, ונקבע כי הלו"ז של השחקן בסיטקום לא ייפגע בגלל צילומי הסרט. משמעות הדבר היתה שפוקס יהיה בצילומי הסיטקום מהשעה 9 וחצי בבוקר ועד חמש בערב, ואז יילקח לצילומים של "בחזרה לעתיד".

"הייתי בצילומים של הסרט מהשעה שש בערב ועד הזריחה בערך, ואז נהג היה לוקח אותי בחזרה הביתה", סיפר פוקס. "היו לי שמיכה וכרית באוטו, וכשהייתי מגיע הביתה הנהג היה צריך לשאת אותי אל המיטה, שם הייתי ישן שעתיים, ומיד נוסע לצילומים של הסיטקום." זמקיס דאג בצדק שהשחקן הצעיר לא יצליח לעמוד במעמסה, ושהוא לא יצליח לישון בין כל העבודות. "לישון?" ענה פוקס, "אני רק בן 22. למה אני צריך לישון?"

אגב, גם העבודה עם מייקל ג'יי פוקס לא היתה פשוטה. "מייקל הגיע מצילומים של סיטקום. הוא היה רגיל לכך שהכותבים משנים בכל רגע את התסריט, לפעמים בין חזרה לצילומים. אז הוא לא ראה את ההיגיון בללמוד את השורות שלו בעל פה. הוא פשוט קרא את הקטעים שלו עשר דקות לפני הצילומים, ואז אילתר קצת. הוא הביא המון מעצמו לדמות של מרטי."

בעקבות ההחלטה לפטר את סטולץ ולהביא את פוקס, נאלצה ההפקה להיפטר משישה שבועות של צילומים, ובכך איבדו לא פחות מחמישה מיליון דולר. גייל וזמקיס ידעו שהם חייבים לחסוך כל פני, וניסו לקצץ בהוצאות תוך כדי ההפקה. הפתרון שהם מצאו שינה לחלוטין את התסריט.

"עדיין היה לנו את החלק בסיום בו יש פיצוץ גרעיני שמסייע למרטי לחזור אל ההווה. בגלל שלא היה תקציב, מצאנו דרך זולה יותר בשבילו לחזור לשם." כך נוצר הרעיון של מגדל השעון והשימוש בברק. "האמת היא שזו דוגמא טובה כיצד פתרונות פשוטים עדיפים לפעמים על פתרונות נוצצים", אמר גייל.

הצילומים ארכו לא פחות ממאה ימים, ולאחר עבודת עריכה מהירה, הסרט היה מוכן. הסימנים הראשוניים לכך שמדובר בלהיט פוטנציאלי, הגיעו כבר בהקרנות הניסיון שערכו באולפנים. "אף פעם לא ראיתי קהל מגיב ככה לסרט", אמר פרנק מרשל, אחד המפיקים. "הקהל פשוט קפץ עד לתקרה מרוב התרגשות."

ולא רק הקהל באותה הקרנה השתגע מהסרט. "בחזרה לעתיד", הסרט שאף אחד לא רצה להפיק, הסרט שעלה בסך הכל 19 מיליון דולר, חרך את המסכים ורשם ב-1985 הכנסות של מעל ל-380 מיליון דולר (ומאות מיליונים רבים בהמשך, בשוק הווידאו וה-DVD). הוא היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר – ביניהם עבור התסריט – ולבסוף יצא עם אחד בלבד, על האפקטים. ההצלחה הובילה לשני סרטי המשך – את שניהם כתבו גייל וזמקיס.

"ישנם כל כך הרבה סיפורים בהוליווד על סרטים שלקח שנים לעשותם", אומר גייל. "לפעמים זה בגלל שינויים באולפנים, ולפעמים בגלל שינויים בטעמו של הקהל. כשאני וזמקיס היינו בלימודי הקולנוע שלנו, ג'ון יוסטון הגיע כדי להקרין את הסרט שלו, 'האיש שרצה להיות מלך'. הוא סיפר שהוא ניסה להפיק את הסרט הזה למעלה מ-25 שנים. אני זוכר שחשבתי לעצמי: 'אלוהים אדירים, כמה מיקוד והחלטיות אתה צריך כדי להמשיך ולהילחם לאורך כל הזמן הזה'. אתה שומע את הסיפורים הללו ואתה מתפלל שזה לא יקרה לך. למזלנו, ב'בחזרה לעתיד', הכוכבים הסתדרו כמו שצריך, רגע לפני שזה קרה."

**

אנחנו בארט-האוס חושבים שלא צריך לחכות שהכוכבים ישתנו, אלא ללכת לכתוב, ולאלץ את העולם להשתנות.

אהבתם את הסיפור? אם תעשו לייק לעמוד שלנו, תקבלו אחד כזה גם בשבוע הבא.

שיהיה שבוע כתיבה נהדר, ולעולם אל תוותרו.