דייויד לינץ' - ראש מחק

הוא נחשב לאחד היוצרים המבריקים בתולדות הקולנוע, ויצר קלאסיקות כמו "מלהולנד דרייב" ואת הסדרה "טווין פיקס", אבל האם ידעתם שלדייויד לינץ' לקח חמש שנים להשלים את סרטו הראשון, שהוא נאלץ לחלק עיתונים בכדי לממן את ההפקה ושאף פסטיבל לא הסכים להקרין את סרט הביכורים שלו, "ראש-מחק"?

"לא התחלתי לחשוב באמת עד שהייתי בן 21", מספר דייויד לינץ'. בגיל ההוא, לינץ' הצעיר כלל לא חשב ללמוד קולנוע. הוא התעניין אך ורק באמנות, ורצה להיות צייר. הזמנים היו קשים, ולינץ' התקשה לקיים את עצמו, מאחר שהוריו לא הסכימו לתמוך בו כלכלית, והוא לא מצא עבודה. "פוטרתי מהמון מקומות, כי לא הצלחתי לקום בבוקר", הוא מספר.

לבסוף, מצא עבודה אצל אדם שקרא לעצמו מיכאלאנג'לו, בחנות מסגרות. לאחר שלמד כי העובד הצעיר שלו לא מתעורר בבקרים, מיכאלאנג'לו התקין פעמון בדירה של לינץ', כדי שזה יעיר אותו בכל בוקר. "עבדתי עבור אוכל, לא כסף. מיכאלאנג'לו לא הסכים לשלם לי, כי הוא חשב שאני אקנה צבעים לציור במקום אוכל. לא עמדתי לעשות את זה. הייתי רעב!"

כחלק מהאמנות שיצר אז, ניסה את מזלו באנימציה, ויצר סרט קצר בן 10 שניות המתנגן בלופ, בו נראים שישה ראשים המקיאים ועולים באש. הסרט זכה בפרס הראשון בתחרות בבית הספר בו למד לינץ', וגרמה לו להבין שהוא מסוגל להרחיב את האמנות שלו. הוא יצר סרט אנימציה נוסף בזכות כסף שקיבל מאביו, הפעם בן 4 דקות, ושלח אותו למכון הקולנוע הנחשב, AFI (American Film Institue), שם התלהבו מרעיונותיו, והציעו לו לבוא ללמוד.

מכיוון שלא היה לו רקע בקולנוע, לינץ' למד את הדברים הבסיסיים ביותר בגיל מאוחר. "הבמאי הצ'כי, פרנק דניאל לימד אותי דבר מאוד פשוט אבל חשוב. הוא אמר לי שאם אתה רוצה לעשות פיצ'ר, כל מה שאתה צריך זה 70 כרטיסיות. על כל כרטיסיה אתה כותב סצנה, ואם יש לך 70, יש לך פיצ'ר. אני עובד כך עד היום."

למרות העולם החדש והמסעיר אליו נכנס, ולמרות שיצר סרט קצר בשם "הסבתא" שהתקבל למספר פסטיבלים, לינץ' לא התלהב יותר מדי מהלימודים. "זה אילץ אותי לבחור בין קולנוע לציור, ולא אהבתי את האילוץ." הוא החליט לפרוש מקולנוע, והודיע על כך למכון. ב-AFI לא רצו לאבד אותו, ושאלו כיצד יוכלו להשאירו שם בכל זאת. ללינץ' היתה תשובה אחת: "ראש-מחק" (Eraserhead).

מדובר היה בתסריט שכתב לפיצ'ר, אבל במוסד המכובד לא ממש התלהבו ממנו. למעשה, היה זה התסריט השני שהגיש לינץ', ושניהם היו מוזרים מדי לטעמם של חברי הוועדה שקבעו כי הם אינם ראויים. אלא שבמקרה של "ראש-מחק", דיקן AFI איים להתפטר אם יוחלט שלא לתמוך בלינץ', ושאר חברי הוועדה התרצו. AFI הסכימו לסייע במימון ובהפקת הסרט.

לינץ' אולי מספר שלמד לקח חשוב בכל הנוגע למספר הסצנות שצריכות להופיע בסרט, אבל בכל הנוגע ל"ראש-מחק", התסריט היה קצר במיוחד. כל כך קצר, שב-AFI חשבו שהתסריט בן 21 העמודים הוא בכלל סרט קצר. " אמרתי להם: 'זה הולך להיות ארוך יותר מ-21 דקות, והם אמרו 'בסדר, שיהיה 42 דקות'." המכון העניק לו עשרת אלפים דולר, והציעו לו להשתמש באחוזה בה שכן המכון. לוח הזמנים שתוכנן עבור הצילומים עמד על שישה שבועות של צילומים. הם החלו ב-29 במאי, 1972.

אף אחד - לא לינץ', לא אנשי הצוות, השחקנים או AFI - ידעו באותו הזמן שההפקה הזו תיקח כמעט 5 שנים.

ההתחלה היתה נהדרת. "היו לנו שישה חדרים ולופט ענק בו כל הסטים נבנו", מספר הבמאי. לינץ' הביא את אחיו ג'ון שיסייע לו בבניית הסטים, ויחד עם בנו קירות מנייר ש"נראו כאילו הם בעובי של 20 מטרים", נזכר הבמאי. במקביל להרכבת הסטים, הוא החל גם להרכיב את הצוות מסביבו. בגדול – כל מי שהסכים לסייע, לוהק וקיבל עבודה. איש מהם לא קיבל מלינץ' כל הסבר לגבי מה הולך להיות מצולם, או למה.

"הוא לא אוהב להסביר דברים", אמר ג'ק נאנס, שגילם את הנרי, הדמות הראשית בסרט. "היו לא מעט מקרים בהם לא ידענו מה קורה. היתה סצנה קלה אחת בה הייתי צריך לומר 'מה אתה אומר', או משהו בסגנון, ואז להסתובב וללכת. עבדנו על הסצנה הזו שוב ושוב. דייויד צילם גלגל פילם שלם. מסיבה כלשהי זה פשוט לא עבד לו." צילומה של הסצנה המדוברת לקחה – תחזיקו חזק – לא פחות משנה.

לינץ' בחר לצלם בלילות, בגלל שבמהלך הימים, האחוזה היתה מלאה באנשים וברעשים מסביב. בלילה הכל היה שקט, ומתאים בדיוק לאווירה אליה כיוון. זה גם איפשר לשאר אנשי הצוות לעבוד בעבודותיהם הרגילות. כולם היו בטוחים שבקרוב, העבודה על הסט תסתיים. אבל יום רדף יום, שבוע הפך לחודש, ופתאום – יותר משנה חלפה. הסרט עדיין לא היה מוכן. אפילו לא קרוב לכך.

"האווירה אחרי השנה הראשונה הפכה ללא נעימה. זה התחיל כחלום והפך לסיוט", אמרה דורין סמול שהיתה בצוות. "דייויד עישן כל היום, שתה המון קפה וקם כמעט תמיד במצב רוח רע. היינו צריכים בכל פעם לעשות תורות מי יעיר אותו לצילומים", נזכר נאנס. "היה לי את כל מה שרציתי", אומר לינץ' על אותה תקופה, "עשיתי את מה שתמיד רציתי, צילמתי סרט, היה לנו אולפן בו יכולנו לעשות מה שרצינו, ועדיין – לא הייתי מאושר."

בשלב הזה, גם הצלם הראשי של הסרט נאלץ לעזוב כדי לעבוד בפרוייקטים אחרים, ולינץ' נאלץ למצוא גם לו מחליף. ככל שהצילומים התקדמו, כך היה ברור לכולם שהפרטים הקטנים הם קריטיים במיוחד עבור הבמאי. השחקנים סיפרו כי היו ימי צילום רבים בהם נאלצו לחכות שעות ארוכות עד שלינץ' וצוותו יסדרו את הסט לשביעות רצונו של הבמאי. AFI החלה לתהות מה קורה עם הסרט שהיה אמור להימשך שישה שבועות וכבר חצה את קו 12 החודשים.

"המכו החליט שהשקיע מספיק בפרוייקט ולא היה מוכן יותר לשים כסף", מספר לינץ'. "הם הסכימו שנמשיך להשתמש בציוד שלהם, אבל אמרו שנצטרך למצוא מימון במקום אחר." ההפקה נאלצה לעצור. "הסרט היה כמו חיה שמתה במדבר", נזכר הבמאי, "בהתחלה עופות הטרף חגים גבוה בשמים, ולאט לאט הן יורדות ונותנות ביס, ואתה חלש מדי כדי להרחיק אותן. באמת חשבתי שזה הסוף. בכל פעם הגיע מישהו ולקח חלק מהציוד. זה היה נורא. הייתי חייב לסיים את הסרט הזה. ידעתי שלא אוכל לעשות שום דבר אחר עד שלא אסיים אותו."

ללא כסף או סרט, לינץ' נאלץ למצוא דרך לשרוד. הוא החל לבצע עבודות זמניות במסעדה הסמוכה בתמורה לטוסטים עם גבינה, רק כדי שיוכל לאכול. שנת 1974 היתה רעה מאוד עבורו. הוא נפרד מאשתו פגי, שלקחה איתה את התינוק, ומצא עצמו חסר בית. בלית ברירה, הוא עבור לגור על הסט של הסרט. "זה היה לא חוקי, אבל מצאתי דרך להסתיר את זה." בסוף כל יום צילום, הוא ביקש מאיש הצוות האחרון לנעול אותו בפנים, כדי השומר ב-AFI לא יבחין בו.

מבלי שיש לו אפילו דולר אחד בכיסו, נאלץ לינץ' למצוא עבודה אמיתית, לא כזו שמשלמת באוכל. הוא החל לעבוד כמחלק עיתונים, עבור פחות מ-50 דולר לחודש. מעבר לשכר הזעום, הבעיה העיקרית של הבמאי היתה שחלוקת העיתונים החלה בכל לילה בחצות – בדיוק הזמן בו נהג לצלם את הסרט.

ללא אפשרויות אחרות, צילם לינץ' חלק מהסצנות החל משש בערב ועד חצות, אז היה הולך לחלק עיתונים, ומשם היה שב לסט לפנות בוקר כדי להשלים את מה שנותר היה לצלם, עד הזריחה. עם כסף מחלוקת העיתונים, בתוספת כסף שתרמו הוריו וחלק מאנשי הצוות, הצליחה ההפקה לשמור את ראשה מעל המים, אבל כמה שבועות מאוחר יותר, הכל שוב התערער.

כשנדמה היה שהכל מסתדר, ושההפקה תימשך, AFI הודיעו ללינץ' שהוא לא יוכל יותר להמשיך להשתמש באחוזה בה צולם הסרט. בשלב זה, חלפו כבר שנתיים מאז החלו צילומי "ראש-מחק", והמכון לא היה יכול להרשות זאת יותר. "הם הודיעו לנו שהם בועטים אותנו משם", הוא מספר, "ובמידה רבה זה היה טוב, כי זה העניק לנו דד-ליין בלתי אפשרי." ההפקה מיהרה לצלם את 30 השעות הנוספות שהיו נחוצות ללינץ' באחוזה, ועשתה זאת ברצף. "היינו מותשים לחלוטין, אבל השגנו את הכל. לא היינו רגילים לצלם ככה, כשאקדח מוצמד לנו לרקה, אבל הצלחנו."

ההפקה מצאה דירה ריקה ועברה אליה, שם בנו לינץ' ואנשי הצוות שלו את הסטים מחדש. עוזר צלם עזב, עוזר צלם חדש הגיע. תאורנים התחלפו ועוד שנה חלפה. ב-1975, צילומי הסרט הסתיימו.

לינץ' עבר לשלב העריכה. התהליך לקח כמעט שנה, והיה נמשך יותר מזה אלמלא לינץ' היה מגלה את הדד-ליין להגשה לפסטיבל קאן. חודש וחצי לפני התאריך האחרון, לינץ' הבין שהם לא עומדים לעמוד בזמנים. "עבדנו בחודש וחצי ההוא ברצף", מספר העורך. "עבדתי מסביב לשעון, וכשלא עבדתי, ישנתי בחדר העריכה."

כשהעריכה הסתיימה, היו ללינץ' 24 גלילי פילם שהיה צריך להטיס לניו יורק, לשם הגיעו נציגי פסטיבל קאן. "טסתי עם הראף-קאט לניו יורק בשארית הכסף שהיתה לנו. קניתי עגלת סופר ושמתי את הגלילים שם. הגעתי להקרנה וחיכיתי כל היום להקרין את הסרט. הייתי חולה ולחוץ, כי ידעתי הקרנת הסרט תיקח בערך 5 מיליון שנים. לא יכולתי לפגוש או לדבר עם הנציגים, ורק אחרי שחזרתי ללוס אנג'לס, גיליתי שהם בכלל טסו חזרה יום לפני ההקרנה של הסרט, ככה שהם בכלל לא ראו אותו. הקרנתי את הסרט מול אולם ריק. היה שם רק אדם אחד, ואני לא יודע מי הוא היה. מן הסתם, לא התקבלתי לפסטיבל."

פסטיבל קאן לא היה היחידי שדחה את הסרט. גם הפסטיבל בניו יורק, ופסטיבלים נוספים ברחבי העולם לא ראו את הגאונות מאחוריו. רק פסטיבל Filmex שבלוס אנג'לס הסכים להקרין אותו. ההקרנה לא היתה מוצלחת במיוחד. "לא יכולתי להיכנס לאולם", אמר לינץ', "זה היה קשה מדי עבורי. ידעתי שהסרט ארוך מדי." ואכן, הקהל לא ידע כיצד לאכול את הסרט. על פי דיווחים של אנשים שראו אותו לראשונה, לא היתה מחיאת כף אחת. רק הלם.

למרות ההקרנה הדוממת, "ראש-מחק" יצא מהפסטיבל עם דבר אחד חשוב: מפיץ. בן ברנהולץ היה הבעלים של קולנוע בניו יורק, שערך הקרנות חצות לסרטים מאתגרים יותר, מחוץ למיינסטרים. הוא אהב את "ראש-מחק" והחליט לתת לו הזדמנות. "אולפנים גדולים מעלים את הסרט, נותנים לו שבוע ואם הוא לא מצליח – הם מורידים אותו. לבן היתה סבלנות", אומר לינץ'. "בהקרנה הראשונה בניו יורק היו 25 אנשים. האנשים הכי מוזרים ראו אותו. אחר כך הם סיפרו לחבריהם, ולאט לאט הגיע קהל גדול יותר."

גם אחרי שהצליח ליצור סרט שהגיע למעמד של סרט קאלט, הקריירה של לינץ' לא ממש זינקה. הוא כתב תסריט נוסף בשם "רוני רוקט" שאיש לא רצה להפיק, ורגע לפני ששקל לפרוש, קיבל את התסריט לסרט "איש הפיל". נשמע מבטיח נכון? "התגובה של כל האולפנים לפרוייקט לא היתה חיובית. אף אחד לא רצה להפיק את הסרט עם הבמאי האקסצנטרי הזה", מספר המפיק של לינץ'. לבסוף, התגלגל התסריט אל מל ברוקס, שקרא אותו, אהב אותו, והפך למפיק מה שסייע לסרט לצאת לבסוף אל אוויר העולם.

והשאר היסטוריה.

"איש הפיל" היה מועמד ללא פחות משמונה פרסי אוסקר – בין השאר על הבימוי של לינץ' – ומשם הבמאי המשיך לקלאסיקות אחרות: "חולית", "קטיפה כחולה" (עליו היה מועמד לאוסקר) ו"לב פראי", לפני שיצר את "טווין פיקס", סדרת הטלוויזיה הבלתי נשכחת, ששבה לאחרונה למסכים בגלגולה החדש. בהמשך היו גם "סיפור פשוט", וכמובן "מלהולנד דרייב" המופתי, שנחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הגדולים שנעשו, עליו גרף לינץ' את מועמדותו השלישית לאוסקר בתחום הבימוי.

למרות כל הקשיים שעבר, לינץ' לא השתנה. הוא ממשיך לעבוד בדיוק באותה השיטה, לא לוקח פרויקטים שאינם מתחבר אליהם, ולא נכנע למכונה ההוליוודית, שנדמה שפועל בצורה הפוכה ב-180 מעלות ממנו. את השנים שלקח לו להפיק את הסרט הראשון, הוא רואה כברה, לא כקללה.

"נהנתי מאוד מהעבודה על 'ראש-מחק'. הסרט הזה בדם שלי. אני מאמין שניתן לעשות כל מה שחושבים עליו. זה כיף לנסות למצוא פתרונות לדברים בעצמך. מהבחינה הזו, הצילומים של הסרט הזה היו כיף גדול. בהוליווד אתה מגלה שמוציאים את ההנאה מהעבודה, כי אתה לא נדרש לעשות את העבודה. יש אנשים מקצועיים שאמורים לבצע אותה, וחלק גדול מהשליטה בסרט הולך לאיבוד."

בראש ובראשונה, לינץ' מאמין בחיוביות. "הרבה חושבים שסבל הוא הכרחי ליצירה. אבל לדעתי זה סתם רעיון שנשמע רומנטי עבור כולם, מלבד לאמן. אם אמן באמת סובל, הרעיונות לא ינבעו ממנו בצורה טובה, ואם הוא ממש סובל, הוא לא יהיה מסוגל לעבוד. אני תמיד אומר – השליליות היא האויב המרכזי של היצירתיות."

**

אנחנו לא יכולים להסכים יותר.

עכשיו, שובו אל התסריטים שלכם והיו חיוביים, אל תתנו לעולם מסביב להפריע לכם או לגרום לכם לסבל שישפיע על היצירה. תאמינו. דברים טובים קורים למי שממשיך לעבוד ומאמין.