האחים פארלי - טיפשים בלי הפסקה

הם יצרו כמה מהקומדיות הגדולות ביותר בשנות ה-90, אבל האם ידעתם שהאחים פארלי כתבו לא פחות מ-15 תסריטים על גבי 9 שנים לפני שהסרט הראשון שלהם יצא, שאף אולפן לא רצה להפיק את "טיפשים בלי הפסקה", ושלמעלה מ-150 שחקנים סירבו לככב בו? "משבר יום א'" מצחיק במיוחד יוצא לדרך.

פיטר ובובי פארלי לא תמיד היו כותבים ובמאים מצליחים. למעשה, הם חוו יותר כשלונות מרוב האנשים. פיטר פארלי למשל, היה סוכן מכירות במשך כמה שנים, עד שהבין שהוא בדיכאון. "אני זוכר שהייתי בן 24, מדוכא, ושאלתי את עצמי – 'זה מה שאני? סוכן מכירות?' הבעיה גם היתה שהייתי הסוכן הכי גרוע במשרד. היתה לי תחושה שאני יכול להיות טוב במשהו. חשבתי שאני רוצה לכתוב, אבל פחדתי. נחשבתי על ידי חבריי ומשפחתי לטיפש. אם הייתי מכריז שאני הולך להיות כותב, זה היה מאוד מביך. אז נשארתי בעבודה הנוראית שלי עוד שנה וחצי."

לבסוף, החליט פיטר לצאת לניו יורק ללמוד, ושם, יחד עם חברו, בנט ילין, כתב את התסריט הביכורים שלו. יום אחד, יצא פיטר לדייט ראשון עם בחורה צעירה ששאלה מה הוא עושה בימים אלו. פארלי סיפר כי הוא כותב תסריט יחד עם חבר, והבחורה אמרה לו: "אלוהים אדירים, אתה חייב להביא לי אותו!" היא הסבירה שאדי מרפי בדיוק עבר לגור ליד הוריה בניו ג'רזי. "היא פשוט חיפשה תירוץ לפגוש את אדי, ולי לא היה אכפת. אמרתי – מצוין." למחרת, התקשרה אל פארלי אותה בחורה וסיפרה כי המתינה מחוץ לבית של מרפי, וכשיצא, רצה אליו והביאה לו את התסריט. פארלי צחק, ושכח מכל זה.

"שבועיים אחר כך, אני יושב בדירה המתפוררת שלי, ואני צופה בדייויד לטרמן מראיין את אדי מרפי. ופתאום הוא אומר לאדי: 'אז מה זה התסריט הזה שהשכנה שלך נתנה לך?', ואדי מספר לו על מה זה, ואני מבין שזה התסריט שלי. ואדי אומר: 'אני הולך להפיק את הסרט הזה.'"

פארלי ישב המום מול הטלוויזיה, ואז הבין פתאום שכלל לא רשם את פרטיו על התסריט. הבחורה איתה יצא טסה עם הוריה לאירופה, ולא ניתן היה להשיגה. לבסוף, התקשר פארלי לחברת ההפקות של מרפי, ומהם שמע כי הם מחפשים אותו כבר שלושה שבועות. הם הטיסו את פארלי וילין ללוס אנג'לס, קנו את התסריט, אך הסרט לא הופק. זכרו זאת, קוראים יקרים, כיוון שזהו התסריט הראשון אבל לחלוטין לא האחרון שכתב בן משפחת פארלי שלא הופק.

במקביל, גם בובי פארלי החליט לעבור ללוס אנג'לס, אבל מסיבות אחרות לגמרי. הוא וחבר ילדות יצרו מגבת עגולה לים – כן, מגבת - וניסו לשווק אותה לעולם. זה לא ממש הצליח. "ממש התקשינו עם זה", הוא נזכר. "בסוף איזו חברה קנתה אותנו, והיינו אמורים לקבל אחוזים מכל מכירה, אבל היא לא מכרה מגבת אחת. נראה לי שדפקו אותנו."

ללא עיסוק אחר, החל בובי לבלות יותר ויותר עם אחיו פיטר, שניסה בינתיים להפוך לסופר. "הייתי יושב איתו, נותן לו עצות איך לשפר את העלילה. אחרי קצת זמן, התחלנו לחשוב שאולי נוכל לכתוב יחד תסריט." שיתוף הפעולה היה פורה מאוד מההתחלה. "העניין עם קומדיה הוא שאתה צריך שמישהו יצחק. בשביל זה צריך לפחות שני אנשים", הודה פיטר.

הם כתבו יחד תסריט, שהצליח למשוך עניין מהאולפנים השונים, ואחד מהם אף קנה אותו, אך הסרט מעולם לא נעשה. גם לא התסריט שכתבו אחריו. גם לא השלישי, הרביעי או החמישי. למעשה, ובאמת קשה להאמין – האחים פארלי כתבו לא פחות מ-15 תסריטים שונים במהלך כתשע שנים, ואף אחד מהם – אף לא אחד – הופק.

"החוק בקרב האולפנים הוא שעל כל 30 תסריטים שהם קונים או מנסים לפתח, הם יפיקו אחד", מסביר בובי. "ואנחנו היינו בין ה-30 הללו שוב ושוב. היה לנו רעיון, היינו מגיעים לאולפן, עושים פיץ', מקבלים כסף לכתוב אותו, ואז הוא לא היה מצולם."

"בובי ואני תמיד הרגשנו שכל תסריט שאנחנו כותבים מקרב אותנו אל התסריט שיום אחד יופק", אומר פיטר. "היו הרבה פעמים שהיינו יושבים יחד ורואים את החרא שהיה יוצא לקולנוע, ופשוט הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: 'למה הם מפיקים את הסרטים האלה ולא את שלנו?'. לפעמים אבא שלי היה מתקשר ושואל אותי: 'מה לעזאזל קורה איתכם? למה אתם לא מצליחים להוציא סרטים לקולנוע?!' והייתי עונה לו: 'סבלנות אבא. הזמן שלנו יגיע.'"

בין שלל הרעיונות שהצליחו למכור היה פרק לסדרה קטנה בשם "סיינפלד". לאחים היה רעיון שג'רי ייצא עם מישהי שעדיין לא איבדה את בתוליה, ושאיליין תשוחח איתה על מה גברים באמת רוצים מנשים. "מכרנו את הרעיון בחדר, כשאנחנו מציגים אותו בפני לארי דייויד, ג'רי סיינפלד ולארי צ'ארלס", נזכר פיטר. "דרך אגב, החבר'ה האלה לא צוחקים מאף רעיון שזורקים לעברם. זה היה מאוד מפחיד. אבל לפחות הם קנו את אחד מהרעיונות שלנו." הפרק "הבתולה" היה חלק מהעונה הרביעית, ושימש כסוג של הכנה לפרק המיתולוגי "ההתערבות".

אך למרות שהצליחו למכור חלק מהרעיונות שלהם, התסכול החל להשתלט על האחים, ששוב ושוב ראו כיצד הרעיונות שלהם מוכנסים למגירה לנצח. "בחמש השנים הראשונות, כתבנו את מה שחשבנו שהמפיקים והאולפנים רוצים", מספר פיטר. "אלו היו סרטים שהם היו רוצים לראות. הרבה פעמים היינו מקבלים טלפון מהבכירים באולפנים שהיו משתפכים ואומרים: 'זה פנומנלי!' ועדיין אף תסריט שלנו לא הופק."

ואז, הם החליטו ללכת נגד הזרם. "השלב שבו החלטנו לעשות שינוי היה כשהבנתי שאנחנו צריכים לכתוב מה שאנחנו חושבים שהוא מצחיק. והפעם הראשונה שעשינו את זה, היתה 'טיפשים בלי הפסקה'", אומר פיטר. השניים צירפו את חברם, בנט ילין, ויחד הם כתבו דראפט ועוד דראפט ועוד דראפט, עד שהיו מרוצים.

האנשים הראשונים שקראו את התסריט, תאמינו או לא, לא היו האולפנים, אלא חבורה של צעירים מסטולים. "גרתי בלוס אנג'לס עם שותף בשם ג'ימי", מספר פיטר. "אני הייתי כותב מאוד ממושמע. הייתי כותב בכל ערב, בעוד ג'ימי היה יוצא בכל ערב. ובכל פעם הוא היה חוזר בשתיים בבוקר עם חברים שלנו. והם היו שיכורים ומסטולים, והיו מתיישבים בסלון וג'ימי היה מתחנן: 'פיטר, תקריא את התסריט!'"

פיטר לא רצה לאכזב את החבורה, והיה מקריא להם את התסריט הזמני של "טיפשים בלי הפסקה". "הם היו מעשנים ושותים, אבל בעיקר נקרעים מצחוק. הם היו נופלים על הרצפה מרוב צחוק. הייתי מקריא את כל התסריט במשך שעה וחצי, והחבר'ה האלה פשוט היו מתפקעים מצחוק." ההקראות הליליות לא רק נתנו לאחים ביטחון, אלא גם סייעו להם לשפר את התסריט. "הייתי מרגיש איך אני ממהר בהקראה של הקטעים שידעתי שהם פחות טובים כדי להגיע לקטעים הטובים, והייתי מסמן לעצמי: 'מחר תתמקד בקטע הזה ותתקן אותו."

אז התסריט שוכתב שוב ושוב, עד שהשלושה היו מרוצים מהתוצאה, והחליטו להראות אותו לאולפנים, לאלה שתמיד סירבו להם. מה לדעתכם קרה? האם הם סוף סוף קיבלו אור ירוק? "כשהגשנו את התסריט, כולם הסתכלו עליו ואמרו: 'זה מצחיק, אבל אין שום סיכוי בעולם שזה ייעשה. יש לכם שם דמות שמחרבנת, ויותר מדי דברים מטומטמים", אומר פיטר. אחיו בובי מציין: "והם צדקו! במשך ארבע שנים, אף אחד לא רצה לגעת בזה."

וכך, גם התסריט של "טיפשים בלי הפסקה" נכנס לרשימה של התסריטים שנכתבו ולא הצליחו להגיע אל המסך הגדול. בשלב הזה, בנט ילין החליט לנסות את מזלו בפרויקטים אחרים. "בנט פשוט נשרף בשלב מסוים. כתבנו יחד במשך שבע שנים, ולמרות שזה פירנס אותנו, זה הגיע לשלב שזה פשוט לא סיפק אותו. זה נהיה מתסכל מדי עבורו לעבוד על התסריט הזה שאף אחד לא רצה לעשות", מספר פיטר. "אבל לא הסכמנו לוותר על התסריט הזה כי האמנו בו. היו פעמים שהייתי אומר לעצמי שאולי האולפנים צודקים, ושהתסריט הזה גרוע, אבל רוב הזמן פשוט הרגשתי שהם טועים. שהתסריט הזה מצוין."

ואז, הסוכן של האחים, ריצ'אד לאבט, נתן להם עצה ששינתה את פני הדברים. "ריצ'ארד אמר לי – 'תפסיק להגיד לאנשים שאתה מנסה להפיק את הסרט הזה, ותגיד שאתה עושה אותו. שהוא מצולם'. אמרתי לו: 'איך אני בדיוק אעשה את זה?', והוא ענה: 'כמה כסף יש לך?'. עניתי: "שבעת אלפים דולר'. 'יופי. אתה מצלם את הסרט עבור שבעת אלפים דולר.' הוא הסביר לי שצריך לשדר הצלחה. אנשים לא רוצים להחמיץ רכבת שכבר נוסעת, שעשויה להפוך ללהיט. וזה אכן השתנה. אנשים התחילו להסתכל עלינו כאילו הסרט ייעשה והתחילו להתייחס אלינו אחרת."

הגישה החדשה גרמה לבסוף לאולפני MPCA לוותר ולתת לאחים תקציב נמוך כדי שאלה יוכלו להפיק את הסרט שלהם. כשנשאלו מי יביים, אמרו האחים: "אנחנו". זו היתה תשובה מרשימה, כשלוקחים בחשבון שהם היו חסרי כל ניסיון. "מעולם לא ביימנו כלום – לא פרסומת, לא קליפ ל-MTV, אפילו לא צילמנו סרט ביתי!", צוחק בובי. "אבל כתבנו את התסריט והוא היה מצחיק, אז הם לא היו יכולים לעשות את הסרט בלעדינו."

כשהגיע הזמן ללהק, האחים בחרו בג'ים קארי, באותו זמן שחקן לא מוכר. "הוא היה בטלוויזיה, אבל אף סרט בו הוא שיחק עוד לא יצא", מספר פיטר. "הוא קרא את התסריט, אהב את זה וממש הבין מה ניסינו לעשות. הוא היה מושלם." אבל היתה בעיה אחת. למעשה – חמישים אלף בעיות. קרי דרש 400 אלף דולר, אך המפיקים הסכימו לשלם רק 350 אלף. השחקן לא ויתר, המפיקים לא ויתרו, וכל אחד התחפר בעמדותיו.

ואז יצא לקולנוע "אייס ונטורה". ג'ים קרי הפך לכוכב ענק בין לילה, ובהפקה של "טיפשים בלי הפסקה" לא האמינו למזלם הטוב. הם חזרו אל קרי והציעו לו 400 אלף דולר. "עכשיו אני רוצה 500", אמר קרי. בהפקה התלבטו, שבוע נוסף חלף, ו"אייס ונטורה" הפך ללהיט גדול עוד יותר. עד שחזרו אל קרי עם הצעה של 500, הוא דרש 750. "אם לקצר את הסיפור, זה הגיע לשלב בו 'אייס ונטורה' היה להיט כה גדול, שקרי דרש 7 מיליון דולר", נזכר פיטר.

התקציב של "טיפשים בלי הפסקה" עמד על 16 מיליון דולר, אבל בהפקה הבינו שאם קרי יהיה בסרט, מובטח להם להיט. לכן, אותו שחקן שרק כמה חודשים קודם לכן דרש 400 אלף דולר, עכשיו קיבל כמעט מחצית מתקציב הסרט. היה זה הסכום הגדול ביותר ששולם לשחקן קומי עד לאותו רגע.

וזו לא היתה בעיית הליהוק היחידה. גם ליהוק דמותו של הארי התבררה כלא פשוטה. "הסוכן שלנו לא הסכים לשלוח אותו לאף אחד, כי הוא חשב שאף אחד לא ירצה לעשות סרט שנקרא Dumb and Dumber. אף אחד לא רוצה לגלם דמות טיפשה. אז נאלצנו לשנות את השם באופן זמני ל-A Power Tool Is Not A Toy", אומר בובי. עד כמה המצב היה חמור? "ניסינו להציע את התפקיד ליותר מ-150 שחקנים וכולם סירבו", מספר בובי. חלק מהשמות שאמרו לא: ניקולס קייג', גארי אולדמן, סטיב מרטין, מרטין שורט, רוב לואו ועוד רבים וטובים.

אחד מהם היה מייקל ריצ'ארדס, שהיה באותו זמן בשיא הקריירה שלו כשהוא מגלם את קוזמו קריימר ב"סיינפלד". ריצ'ארדס דווקא אהב את התסריט, אבל פנה אל האחים בבקשה משונה. "הוא רצה שנוריד את כל הבדיחות", מספר בובי. "הוא חשב שזה דומה קצת ל'על עכברים ואנשים' של ג'ון סטיינבק. הוא ראה בתסריט סרט רציני עם עלילה טובה, ולא רצה שיהיו בו בדיחות." לאחר שהסרט יצא, פגש ריצ'ארדס באחים ואמר להם: "אתם בטח חושבים שאני אידיוט שאמרתי את מה שאמרתי."

אחרי עוד ועוד סירובים, האפשרויות של האחים החלו להצטמצם. יום אחד, הם צפו בטלוויזיה, וראו פרסומת לבורגר קינג. הם חשבו שהשחקן בפרסומת יכול להיות לא רע, והחליטו להציע לו את התפקיד. "איכשהו, הצלחנו לאתר את השחקן הזה, והצענו לו את התפקיד", נזכר פיטר. "בובי נכנס אל החדר המום ואמר לי: 'הבחור מבורגר קינג סירב." ואמרתי: 'מה?! אין לו כלום! אתה צוחק עליי?! הוא לא מקבל שום הצעה לאף סרט והוא אמר לא?!"

מהרגע הראשון, היוצרים רצו מאוד את ג'ף דניאלס, וגם קרי דרש את דניאלס כשותפו, אבל האולפנים סירבו בתוקף. "כל אחד חוץ ממנו", היו המילים המדויקות. האולפנים טענו כי דניאלס אינו שחקן קומי, והחליטו להציע לו הצעה מעליבה במיוחד כדי שיסרב. "הם הציעו לו 50 אלף דולר, מתוך מחשבה שג'ים מקבל שבעה מיליון. אבל ג'ף לקח את ההצעה", אומר בובי.

הצילומים עברו ללא תקלות מיוחדות, "בעיקר כי האולפנים לא באמת הבינו את הסרט, אז הם לא התערבו", מציין פיטר. ויכוח אחד שהיה ליוצרים על האולפנים היה על הסוף של הסרט. כזכור, אוטובוס של נבחרת הביקיני השוודית נעצר ומציע ללויד והארי להצטרף אליהם, אבל השניים מסרבים. האולפנים רצו שהם יעלו את האוטובוס. הם רצו סוף שמח. "אמרתי להם: 'איך זה יעבוד בדיוק? הם לא טיפשים בלי הפסקה עד שבסוף הם נהיים חכמים!", נזכר פיטר.

פעם נוספת, היה זה ג'ים קרי שהציל את המצב. "נכנסנו לקראוון של ג'ים ואמרנו לו מה הסוף החדש שהאולפנים רוצים שנצלם. ג'ים הסתכל עלינו ואמר: 'ובכן, אני לא עולה על האוטובוס המזדיין הזה. הרגל שלי לא תדרוך בו.' עד כדי כך הוא היה מחובר לדמות והבין את זה. אז אמרנו – יופי, כולנו מסכימים, ולא צילמנו את הסוף החדש."

בסוף 1994, תשע שנים מאז שהחלו לכתוב תסריטים, סוף סוף זכו האחים פארלי לראות סרט שלהם על המסך הגדול. ואיזה סרט זה היה: "טיפשים בלי הפסקה" חרך את מסכי הקולנוע עם הכנסות של למעלה מ-250 מיליון דולר, ועוד מאות מיליונים בשוק הווידאו. מאז, הם לא מפסיקים לייצר קומדיות – אחת כל שנתיים לפחות – כשסרטם השלישי, "משתגעים על מרי", גרף 370 מיליון דולר ברחבי העולם.

אז מה למדו האחים מההתנסות שלהם ב"טיפשים בלי הפסקה"? "אתה חייב לכתוב את מה שעושה אותך מאושר", אומר פיטר פארלי. "בו זמנית, אתה חייב גם לקרוע את התחת על התסריט. הוא חייב להיות תסריט מעולה, מושלם. ואז, כשהוא מושלם, ואתה חושב שהוא לא יכול להיות טוב יותר – תשפר אותו. יש אנשים שכותבים משהו, חושבים לעצמם – 'זה לא רע' – ושולחים אותו. לא אנחנו. כשהתסריט שלנו טוב, אנחנו מסתכלים אחד על השני ואז אומרים לעצמו: 'בוא נעשה אותו פנומנלי'. זה המפתח."

**

אז בפעם הבאה שאתם מתבאסים על כך שקיבלתם עוד תשובה שלילית, ושעברו כבר שנים מאז שהתחלתם לכתוב, זכרו את העבודה הקשה ואת הדרך הארוכה שעברו האחים פארלי, והמשיכו לשפר את התסריט.

אסור להפסיק להאמין.