גיא ריצ'י - לוק סטוק ושני קנים מעשנים

הוא היה במאי קליפים ופרסומות דיסלקטי שכתב תסריט כמעט בלתי קריא, נאלץ לגייס כסף באופן פרטי וגם לאחר שהסרט שלו כבר היה מוכן, קיבל לא פחות מ-16 תשובות שליליות מחברות הפצה שלא רצו לגעת בסרט שלו, קומדיה קטנה בשם "לוק סטוק ושני קנים מעשנים". ואז הגיע טום קרוז. "משבר יום א'" חוזר עם סיפורו המדהים של גיא ריצ'י, שלא נתן לאף אחד לעצור בעדו בדרך לפסגה.

הרבה לפני שהפך לבמאי ותסריטאי, גיא ריצ'י היה ילד דיסלקטי שפשוט לא הצליח להבין שום דבר בכיתה. הוא עבר כמה בתי ספר, ומהאחרון שבהם הורחק בגיל 15, בגלל שימוש בסמים. זה לא הפריע לו להמשיך לחלום על היום בו ישתלב בתעשיית הקולנוע. היתה רק בעיה אחת.

"אין תעשיית קולנוע בבריטניה", אומר ריצ'י. "זו לא באמת תעשיה כמו באמריקה. אתה יכול אולי לעשות סרטים עצמאיים, אבל זה הכל. הדרך הטובה ביותר להיכנס לעניינים היא לביים פרסומות וקליפים. ואני ביימתי כמה מהפרסומות הכי גרועות שיש. בעצם, הדברים הממש גרועים שביימתי היו קליפים לשירי טכנו אירופאיים נוראיים. זה היה נורא, אבל בשורה התחתונה – כל הקליפים האלה הם בעצם סיפורים קצרים, סרטים קצרים. זה היה מושלם עבורי."

למרות שריצ'י נהנה מההזדמנות לביים, הוא סבל מאוד מהתעשייה. "זה עסק נורא. אני לא יודע למה, אבל זה היה נורא. אנשים היו מוכנים לחתוך אחד לשני את הגרון עבור אלף פאונד. כל הזמן הייתי צריך להילחם כדי להישאר עם הראש מעל המים." כל פאונד שהרוויח מבימוי קליפים ופרסומות, חסך ריצ'י כדי שיום אחד יוכל לביים סרט קצר. הוא עשה זאת ב-1995, כשביים את הסרט הקצר The Hard Case שלא ממש הפך אותו לסנסציה. ריצ'י הבין שסרט קצר זה נחמד, אבל אם הוא באמת רוצה להיות במאי, הוא חייב לכתוב סרט באורך מלא.

"הדבר הכי חשוב שהייתי צריך להבין זה ששום דבר מזוין לא יקרה עד שאני אגרום לו לקרות. אף אחד לא יעשה את הסרט עבורך – אתה צריך לעשות את הסרט", הוא אומר. הבעיה הראשונה של ריצ'י – והיו לא מעט בדרך – היתה שהוא לא הצליח להחליט על מה הוא רוצה לכתוב. "הייתי צריך להחליט אם אני רוצה לכתוב קומדיה או סרט רציני, והחלטתי שאני רוצה את שניהם." כך הגיע הרעיון לכתוב סרט על גנגסטרים לא יוצלחים.

אחד הקשיים המידיים בהם נתקל ריצ'י היה שם תמיד, מהרגע שניסה לקרוא ולכתוב, וליווה אותו כל חייו. "אני דיסלקטי ברמה מאוד קשה ומסובך עבורי לכתוב בלי שגיאות", הוא מספר בגילוי לב. "אני לא מסוגל לאיית, והביטחון העצמי שלי כשהיה מדובר בכתיבה שאף לאפס."

ריצ'י לא נתן לדיסלקציה לעצור בעדו, והחל לכתוב את התסריט בכתב יד. רק לאחר שכתב מספיק, נתן את הדפים לחבר כדי שזה יקליד אותם אל המחשב ויתקן עבורו את השגיאות. "כל מה שרציתי לעשות בשלב הזה היה לזרוק את הרעיונות שלי על הנייר ולקוות שמישהו יעזור לי בהמשך להשלים את כל הפערים. זה היה הרעיון לפחות, אבל לא הכרתי אף כותב."

לאחר כמה וכמה דראפטים מבולבלים, החליט ריצ'י כי הגיע הזמן למצוא מפיק שיסייע לו לגרום לסרט הזה להפוך למציאות. הבעיה היתה שאף מפיק לא ממש רצה לקרוא את התסריט של ריצ'י הלא מוכר, ואלה שכבר הסכימו נחרדו משגיאות הכתיב ומהבלבול ולא עברו את העמודים הראשונים. למזלו של הבמאי, אחד מחבריו לקח את העניינים לידיים. "חבר שלי הכיר כל מיני מפיקים, והוא נתן להם את התסריט. כשהם שאלו מי כתב אותו, הוא אמר שכתבתי אותו יחד עם תסריטאי מפורסם." הטריק עבד, ומאותו רגע, כל מפיק שקיבל את התסריט קרא אותו עד הסוף. אחד מהם היה מת'יו ווהן.

"קיבלתי ליד תסריט שעל פי מה שסופר לי, נכתב על ידי תסריטאי מוכר ועוד איזה בחור בשם גיא", מספר ווהן מהצד שלו. "התסריט היה מפוזר לחלוטין, לא היה לו סיום ולא היה לו שום מבנה. אבל הוא היה יהלום אמיתי. אולי היהלום הכי לא מלוטש בו נתקלתי, אבל אהבתי אותו. היתה לו כל כך הרבה אנרגיה, והוא היה מצחיק וחכם ומקורי."

יומיים לאחר מכן, בשלוש לפנות בוקר, קיבל ריצ'י שיחת טלפון. ווהן היה על הקו. "הוא צעק 'זה בדיוק מה שאני מחפש!' והתחיל להקריא כל מיני סצנות שהוא אהב. הוא שאל אותי מי אני רוצה שיביים את הסרט, ועניתי: 'אני.'". מבחינתו של המפיק, התשובה של ריצ'י היתה אסון, לא פחות. "הרגשתי כאילו מישהו יורה לי בלב. כל סרט הוא כאב ראש, אבל להצליח להרים סרט עם במאי מתחיל זה כאב ראש אדיר. משם יצאנו למסע המייסר של גיוס הכספים, שהיה ממש גהינום."

ווהן וריצ'י ניסו ללכת בדרכים הרגילות של גיוס הכספים בבריטניה, ושלחו אותו לחברות הפקה שונות, אך מיד קיבלו תשובות שליליות. אחת החברות – Working Title – נצרבה חזק בזכרונו של ריצ'י. "היתה שם אישה אחת שפשוט שיגעה אותי. היא אמרה לי: 'למה אתה חושב שתוכל לעשות את הסרט הזה? איך בדיוק תצלם אותו?' אני זוכר שהיא פשוט לא הבינה שום דבר לגבי מי שהייתי. כל דבר שאמרתי לה עבר לה מעל הראש. בסוף אני זוכר שהיא אמרה: 'אני לא חושבת שהגיא ריצ'י הזה מבין שום דבר בקולנוע.' זה הכעיס אותי מאוד מאוד."

"התחלתי לשלוח את התסריט ביוני 1997, ולא היה שום עניין מצד אף אחד", מספר המפיק סטיב טיש. "מה שהיה מוזר הוא שהייתי מקבל טלפונים בחזרה מהאולפנים שלא רק סירבו לי, אלא רצו לדעת למה בכלל אני מבזבז את הזמן שלי על במאי שזהו סרטו הראשון, וצוות שחקנים לא מוכר. זה רק דירבן אותי עוד יותר. זה היה השלב שבו התחלתי לדבר עם פיטר מורטון על האפשרות שנעשה משהו מאוד מטומטם כמו לממן את הסרט מכיסנו."

מורטון היה איש עסקים בעל מסעדות רבות, שנהג מפעם לפעם להשקיע בסרטים. גם הוא קרא את התסריט, וגם הוא התאהב מהרגע הראשון באנרגיה ובהומור שהסרט שפע בו. מי שעוד השקיעה בסרט היתה טרודי סטיילר, אשתו של הזמר סטינג. "קיבלתי את התסריט המוזר הזה, שהיה מלא בשגיאות כתיב ובאופן כללי כתוב נורא, אבל הוא היה מצחיק ומקורי", סיפרה.

סטיילר לא רק השקיעה בסרט והביאה עוד כמה משקיעים, אלא שיכנעה את בעלה, סטינג, להופיע בסרט בדמותו של ג'יי די, בעל הפאב ואביו של אדי, הדמות הראשית. "ראיתי את הסרט הקצר של גיא והייתי נלהב מאוד מהאנרגיה ומהקצב שלו", אמר הזמר.

הליהוק לסרט לא היה פשוט, כיוון שריצ'י רצה להעניק תחושה מחוספסת מאוד דרך שחקניו, וכאלו היה קשה למצוא. "תהליך הליהוק לקח נצח", נזכר הבמאי. "עשינו אודישן למאות אנשים, אבל הייתי נחוש עד שנמצא את האיש שיוכל לגלם כמו שצריך את דמותו של מקוי." כחלק מרצונו שהסרט ייראה אותנטי, ליהק ריצ'י כמה וכמה אסירים לשעבר. כך יצא ש-17 מתוך 44 השחקנים שמדברים בסרט, מעולם לא שיחקו בעבר.

גם ויני ג'ונס מעולם לא שיחק לפני "לוק סטוק ושני קנים מעשנים". ג'ונס היה בכלל שחקן כדורגל שהרבה להסתכסך על ומחוץ למגרש. הוא עדיין מחזיק בשיא של הכרטיס האדום המהיר ביותר בכדורגל האנגלי: לא פחות משלוש שניות לקח לו להיות מורחק מהמשחק בין צ'לסי לשפילד יונייטד ב-1992. ריצ'י ראה בו משהו. "לא היו לי שום ספקות לגבי ויני. ידעתי שהוא יהיה נהדר עבור הסרט וכך היה."

אבל ג'ונס כמו ג'ונס שוב סיבך את עצמו, ויממה לפני תחילת הצילומים, קיבל ריצ'י שיחת טלפון. זה היה ג'ונס. והוא היה במעצר. הסיבה: הוא תקף את השכן שלו. למזלם של ג'ונס, ריצ'י והסרט, השחקן שוחרר 24 מאוחר יותר, והגיע היישר מהמעצר אל הסט כדי לצלם את הסצנה הראשונה שלו. מלבד כמה תקריות מינוריות יותר, הצילומים עברו בסך הכל על מי מנוחות. הבעיות החלו דווקא לאחר שהמצלמה כבתה.

הייתם חושבים שכל מי שצפה ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" לאחר שהסרט היה מוכן היה רואה בו את הפוטנציאל. הרי הוא כבר לא היה תסריט עם שגיאות כתיב, נטול מבנה או עלילה. אז תתפלאו. "כשהסרט היה מוכן, שלחנו אותו ל-16 חברות הפצה בבריטניה, ובתוך שבוע כולן התקשרו אלינו ואמרו 'פאק, לא'", אומר ריצ'י. "הם אפילו לא הציעו לנו הצעה נמוכה. הם פשוט לא הבינו את הסרט. כולם צפו בסרט ואמרו לנו ללכת לעזאזל. היו חברות שאמרו לנו: 'הסרט הזה הוא חתיכת זבל'. זה היה מאוד מייאש."

גם החברה האחרונה – "פוליגרם" – לא ממש השתוקקה לקנות את זכויות ההפצה, אך העובדים במחלקת המוזיקה שלה ראו את הסרט והתלהבו. "הם חשבו שזה הדבר הכי טוב שהם ראו בחיים המזויינים שלהם, אז הם הכריחו את 'פוליגרם' לחשוב על זה. 'פוליגרם' לקחו 100 אנשים מהרחוב, הראו להם את הסרט והם לא האמינו. זו היתה התגובה הטובה ביותר לסרט שהם ראו!" מספר ריצ'י. זה כמובן לא אומר שההצעה הכספית היתה טובה. "בגלל שהם היו החברה היחידה שנשארה, הם הציעו לנו הצעה נמוכה במיוחד ואנחנו זינקנו עליה. הם קנו את הסרט בגרושים."

גם בארצות הברית אף חברת הפצה לא מיהרה לזנק על הסרט, ופעם נוספת, טרודי סטיילר היתה שם כדי לסייע. היא הרימה טלפון לחבר שלה, שחקן שולי בשם טום קרוז. ריצ'י ומפיקיו ארגנו הקרנה מיוחדת עבור קרוז ועוד כמה אנשים מהתעשייה, והשחקן פשוט לא היה מסוגל להסתיר את התרגשותו בסיום. "טום זינק והריע כשהקרדיטים עלו", מספר ריצ'י. "כל מיני בכירים בתעשיית הקולנוע האמריקאית היו שם, ומיד לאחר התגובה שלו, הם התחילו להתקשר לכל מיני אנשים ואמרו 'אנחנו חייבים לקנות את הסרט הזה. טום אוהב אותו.'"

בזכות אותה הקרנה ותגובה של קרוז, ריצ'י לא רק מכר את הסרט להפצה, הוא קיבל את הקריירה שלו. "כל האולפנים פתאום אהבו את 'לוק סטוק', והצלחתי לחתום על עסקה עם 'סוני' על הסרט הבא שלי עוד לפני שהיה לי את התסריט עבורו. הם פשוט אמרו: 'בסדר'". הסרט הזה היה "סנאצ'" שהפך ללהיט גדול אפילו יותר מ"לוק סטוק".

התסריט עמוס בשגיאות הכתיב שכתב יוצר דיסלקטי, שהופק בעלות של 1.3 מיליון דולר ואיש לא רצה להפיץ, הכניס לבסוף למעלה מ-28 מיליון דולר ברחבי העולם. הוא זכה בפרס הקהל בטקס פרסי הבאפט"א הבריטי והופיע בעשרות פסטיבלים. ריצ'י הפך לסנסציה שרק הלכה והתחזקה עם יציאתו של "סנאצ'" לקולנועים, התחתן עם מדונה (והתגרש ממנה), יצר כמה סרטים שפחות הצליחו לפני שהוציא את הלהיט "שרלוק הולמס" שגרף למעלה מ-200 מיליון דולר.

אז מה למד ריצ'י מכל זה? "קודם כל, צריך להירגע. שמעתי שסטיבן ספילברג ביים סרט כשהיה בן 26. אני לא התחלתי שום דבר עד שהייתי בן 25. העצה שלי היא לא לדאוג לגבי זה. יש משהו שקורה למוח שלך בגיל 25 אחרי שהיה לך רבע מאה לעשות שטויות וללמוד על החיים. בגיל 25 נהייתי רציני, ומאותו רגע לא הפסקתי לעבוד. זה לא פשוט. כתיבה היא הדבר הכי כואב ומתסכל ומדכא בכל התהליך. כשאני מביים, כולם באים אליי עם שאלות. אני אקטיבי. אני כמו שף. אנשים נותנים לי מרכיבים ואני צריך להרכיב מהם משהו. אבל כתיבה אינה כזאת. כשאתה כותב, זה רק אתה והמקלדת. אז אתה חייב להיות הרבה יותר אקטיבי ונחוש."

**

ועכשיו כותבים וכותבות יקרים, שובו אל המקלדת שלכם והכינו מטעמים מכל המרכיבים שיש לכם בראש. היו אקטיביים. אל תחכו. תגרמו לסרט שלכם לקרות.

אלא אם אתם מתחת לגיל 25. במקרה כזה, יש בירה קרה במקרר.