Please reload

Recent Posts

דייויד צ'ייס - הסופרנוס

January 1, 2018

1/10
Please reload

Featured Posts

אוון גולדברג וסת' רוגן - סופרבאד

September 17, 2017

הם היו בני 12 ו-13 כשהתחילו לכתוב את התסריט שלהם, זה שלקח להם 10 שנים לכתוב, זה שנדחה על ידי כל אולפן שיש בהוליווד, זה שהפך ללהיט המטורף "סופרבאד" והפך אותם לשניים מהכותבים המבוקשים בעיר. "משבר יום א'" עם הסיפור המטורף של סת' רוגן ואוון גולדברג, שני ילדים קנדיים מוונקובר שהוכיחו שעבודה קשה לאורך זמן משתלמת בענק.

 

 

 


מה מוביל שני נערים שבקושי הגיעו לגיל ההתבגרות לכתוב את אחת הקומדיות הגדולות של העשור הקודם? אם תשאלו את סת' רוגן ואוון גולדברג, התשובה היא קולנוע גרוע. "היינו רואים כל מיני סרטים בטלוויזיה שהיו פשוט נוראיים. אז אמרנו לעצמנו: 'אנחנו יכולים לכתוב משהו טוב יותר מזה', ועלינו למעלה להתחיל לעבוד", מספר גולדברג.

 

רגע. אולי כדאי להסביר.

 

כשהמשפט הזה נאמר, סת' רוגן היה בן 13. אם אתם בהלם מוחלט, קחו בחשבון ששותפו לכתיבה, אוון גולדברג, היה בכלל בן 12. ולמרות הגילאים המגוחכים הללו, הם עלו אל המחשב בחדר הוורוד של אחותו הקטנה של אוון, והתחילו לכתוב תסריט משלהם. ברצינות.

 

"התחלנו לעבוד על זה כשהיינו בני 12 ו-13", מספר גולדברג. "כתבנו במשך עשר שנים ללא הפסקה. בכל שבוע היה לנו דיון על התסריט וניסינו לשפר אותו." בספרי תסריטאות נהוג להציע לכתוב על דברים שקרובים לתסריטאי, דברים מחייו, אבל עבור גולברג ורוגן – זו היתה האפשרות היחידה. "היינו ילדים ולא יכולנו לחשוב על שום דבר אחר מהחיים שלנו. זה דרש מאיתנו דמיון מטורף כדי לחשוב על דמויות ממוצאות", מספר גולדברג.

 

על הנושא של התסריט הם לא היו צריכים לחשוב יותר מדי. הם זעמו בכל פעם שראו סרט על בני נוער שלא היה על הדבר שבעיניהם היה חשוב יותר מכל עבור צעירים בגילם: "בעינינו, הדבר היחיד שהיה חשוב בגיל הזה היה לנסות לקנות אלכוהול כדי להביא לבנות", מספר רוגן. ובזמן שבני נוער מתפללים שלא יקרו להם דברים מביכים בתיכון, שני החבר'ה שלנו רק התפללו שיקרו להם דברים. "ממש חיכינו לזה, כדי שנוכל להכניס את הכל לתסריט", מספר גולדברג. "ידענו שאם זה מרגיש אמיתי וזה קרה לנו, זה יהיה אותנטי", מסביר רוגן.

 

כתיבה בזוג אינה תמיד עניין פשוט, ובוודאי כשמדובר בשני נערים צעירים. "היתה תקופה שכתבנו וסת' לא אהב משהו שכתבתי, הוא היה עושה מין קול מעצבן כזה. זה התחיל להוציא אותי מדעתי!", מספר גולדברג. "אז שוחחנו על זה כמו שני אנשים מבוגרים וסיכמנו שאם יש משהו שהוא לא אוהב, הוא יגיד: 'אני לא אוהב את זה', או 'זה מטופש'. זה מצחיק שהיינו צריכים לקבוע חוקים כאלה, אבל היינו ילדים."

 

השניים היו יושבים שעות ומכניסים עוד ועוד בדיחות אל התסריט, אבל מהר מאוד הבינו שהם לא מבינים מה הם עושים. "לא ידענו כלום על חוקים של תסריט או מבנה", הודה רוגן. "כתיבת הבדיחות תמיד היתה החלק הכי קל וכיף. המבנה וההתפתחות והרגש של הדמויות תמיד היו לנו הדבר הכי קשה. בגלל זה אולי לא ממש השקענו שם. הרבה מהביקורת שקיבלנו בחזרה על הדראפטים הראשונים היתה ששני הגיבורים נשמעו אותו דבר. זה היה נכון, כי אני ואוון די אותו הדבר. אז היה לנו מאוד קשה להבין איך בעצם כותבים דמות אחרת."

 

האם באמת האמינו, בגיל 13, שמה שהם כותבים יהפוך יום אחד לסרט? "לא באמת חשבנו על זה" טוען גולדברג, "פשוט כתבנו את זה. לא היה לנו משהו אחר לעשות. בראש שלנו תמיד חשבנו שנצליח לעשות את הסרט הזה עד שנהיה בני שלושים", ורוגן מוסיף: "לא היתה כל סיבה להאמין שזה לא ייצא. פשוט היינו טיפשים מדי כדי לחשוב אחרת. חוץ מזה, זה נתן לנו משהו לעשות אחרי בית ספר."

 

רוגן וגולדברג קראו לדמויות בסרט בשמות של חבריהם מוונקובר, בעיקר כדי שהתסריט ירגיש אורגני. "סיפרנו לכולם על התסריט עוד כשהיינו בתיכון, ואף אחד לא באמת האמין שזה יקרה", אומר רוגן. השם מקלאבין לא היה של אף ילד מבית הספר שלהם, ונכנס רק באופן זמני אל התסריט. "היינו צריכים לחשוב על שם לתעודת הזהות המזויפת שלהם ואמרנו 'מקלאבין' כי זה היה מטומטם. זה לא הצחיק אף אחד מאיתנו באותו הזמן", מציין גולדברג. השניים חשבו לשנות את השם בהמשך, אבל אז החלו לקבל תגובות מפתיעות. "אנשים אמרו לנו: 'ללא ספק, החלק הכי מצחיק בתסריט זה מקלאבין."

 

גולדברג ורוגן עבדו ועבדו ועבדו על התסריט, ללא הפסקה. הם עבדו לאחר בית הספר, ובין חוג רוגבי לחוג טניס, והמשיכו לעבוד גם כשרוגן החל לנסות להגשים את חלומו הגדול להפוך לסטנדאפיסט. רוגן החל ללכת לבמות פתוחות כבר כשהיה בן 16, ובהמשך למועדוני סטנדאפ. כך נחשף אליו ג'אד אפאטו, שאי שם בסוף שנות ה-90 החל לחפש שחקנים עבור הסדרה החדשה שלו, "Freaks and Geeks". "כשראיתי את האודישן של סת', פשוט נקרעתי מצחוק", מספר אפאטו. "הוא אמר כל משפט שהיה לו בכזה זעם. זה היה נהדר."

 

גם אחרי שרוגן בן ה-18 עבר ללוס אנג'לס כדי לשחק בסדרה של אפאטו, הקרב על התסריט של "סופרבאד" לא נפסק. "המשכתי לדבר בטלפון עם אוון כל הזמן ולעבוד על התסריט", מספר רוגן. "הייתי אמור לסיים תיכון, אבל במקום זה כתבתי את 'סופרבאד.'" העובדה שרוגן היה בלוס אנג'לס היתה אמורה לעזור לשניים להצליח למכור את התסריט, אבל במקום זאת, היא סיפקה לשניים משהו שעוד לא הכירו: טעם הדחייה.

 

הם שלחו את התסריט לכל מי שרק היו יכולים: מפיקים, אולפנים, סוכנים. אף אחד לא ממש הבין מה הוא קיבל, ולמה הוא בכלל קורא את זה. בתוך כמה חודשים, היתה להם ערימה ובה 18 גרסאות שונות של "סופרדבד" שנדחו. "כל אחת מהן שונה לחלוטין במטרה לנסות לקלוע לטעם של האולפנים", כך מספר גולדברג.

 

לבסוף, החליטו השניים לאזור אומץ ולתת את התסריט לג'אד אפאטו, הבוס החדש של רוגן. "חשבתי שזה הזמן הנכון כי התסריט באמת היה גמור", נזכר רוגן. "עבדנו עליו כל כך הרבה זמן. המשכנו תמיד לשכתב אותו, אבל בשלב הזה הייתי מוכן להראות אותו למי שהיה מוכן לקרוא אותו. הייתי קצת נבוך כשהראיתי לו אותו, אבל אותי הוא הצחיק."

 

אפאטו היה המום מהתסריט שקיבל לידיו. "ידעתי שסת' מצחיק כי יצא לנו לעבוד קצת ביחד, אז הייתי נלהב לקרוא את התסריט. וזה פשוט היה היסטרי. זה היה סוג של דראפט ראשון והוא פשוט היה מטורף. כמובן שהיתה עוד עבודה עליו, אבל היה בו קול קומי מקורי. היתה להם גם דרך מאוד ייחודית לכתוב דיאלוג, בדיוק כמו שתיכוניסטים מדברים. הבנתי שהם כתבו משהו שלא נעשה לפני כן."

 

גם אחרי שאפאטו נכנס, אף אולפן לא באמת רצה להפיק סרט על שלושה בני נוער חרמנים שמציירים איברי מין. כשחלק מהם שקלו את הנושא, היו להם תנאים: "אנשים חשבו שזה קיצוני מדי, שבני נוער לא מתנהגים ככה" אומר אפאטו בכתבה הנפלאה של The Ringer. אולפני "דרימוורקס" היו מאלה שהרהרו האם להפיק את הסרט, והתנאי שלהם היה שגולדברג ורוגן יעדנו את התסריט כך שהוא יקבל דירוג PG-13, ויורידו את כל הגסויות.

 

"ואנחנו ענינו: 'לא'", צוחק רוגן. "לא היה לנו כלום יותר לומר חוץ מזה. אנחנו כל הזמן טענו שאם הסרט ייצא כמו שהוא, אנשים ישתגעו עליו." ההתעקשות של רוגן וגולדברג שלא לנהל משא ומתן עם האולפנים גרמה לכך שהתסריט – שהמתין כבר שש שנים לעשייה – ייאלץ לחכות עוד כמה שנים בצד. "אני מודה שזה הפליא אותי מאוד שאף אולפן לא רצה להפיק את הסרט", אומר רוגן. "אנחנו חשבנו תמיד שזה הסרט עם הנושא שהכי ימשוך צעירים – מי לא רוצה להשתכר ולשכב עם בנות?"

 

זה אולי מצחיק עכשיו, אבל רוגן וגולדברג לקחו את הסירובים בצורה קשה. "הייתי צעיר ועצבני מאוד", נזכר רוגן, "ובעיקר מתוסכל מזה שזה לקח כל כך הרבה זמן לעשות את 'סופרבאד'. כל פעם התקרבנו ואיזה מפיק הצטרף אלינו, ואז המפיק הפך למנהל של אחד האולפנים ולא עשה את הסרט. מעולם לא באמת מכרנו את התסריט. תמיד היינו הבעלים שלו. הדבר החיובי היחידי בזה היה שמעולם לא נעשתה גרסה רעה של 'סופרבאד', שזה קצת מנחם."

 

אבל כפי שאתם כבר אמורים להבין, רוגן וגולדברג לא ויתרו, ולא הפסיקו לעבוד על התסריט. אלא שהפעם כבר היתה להם חבורה של יוצרים מוכשרים כמו אפאטו, הבמאי ג'ייק קאסדן, החבר ג'יימס פרנקו ועוד רבים וטובים, שהצטרפו כדי להפוך את התסריט למושלם. בזמן שאיש לא טען מעולם שהסרט אינו מצחיק, לאפאטו וקאסדן היו הערות בנושא אחר: הרגש. או יותר נכון: היעדר הרגש מהתסריט.

 

"ברור שלא היה רגש", צוחק רוגן. "לא ידענו כלום על כתיבת סרטים! אין ספק שהם דחפו אותנו לצלול עמוק יותר אל תוך הדמויות, אל הרגש, ולהעמיק את החברות בין הדמויות", אומר רוגן. "זה היה משהו שתמיד פחדנו לאמץ, כי היינו בגיל כזה שבו אתה לא רוצה לדבר על זה יותר מדי."

 

אז התסריט הלך והשתפר, אבל מה שבאמת הפך את התסריט מאוסף של דפים ואותיות למציאות, היה הסרט "בתול בן 40" שכתב וביים אפאטו, והציג לעולם את סת' רוגן. רוגן אולי לוהק כדמות שולית יחסית, אבל גנב את ההצגה והפך מיד לכוכב ענק. ב"סוני" שמו לב לכך, ופתאום נזכרו שאותו רוגן הביא להם תסריט לפני כמה שנים, אותו הם דחו. אחרי 10 שנים של כתיבה, פתאום, ברגע אחד, העסקה נסגרה. "סופרבאד" עמד להפוך לסרט אמיתי.

 

החדשות הטובות עבור הקהל שעמד לראות את הסרט? אחרי עשרות דראפטים ושיפורים, התסריט היה מוכן באמת. "אני לא יכול להסביר עד כמה טוב התסריט היה כשהוא הגיע אליי", אומר השחקן ג'ונה היל, שזכה לבסוף לגלם את דמותו של סת' בסרט. "זה פשוט היה מצחיק בצורה מטורפת, ואפילו נוגע ללב."

 

היל אולי זכור לצופים כאחד הדברים המרכזיים בסרט, אבל האם ידעתם שהוא כלל לא היה אמור להיות מלוהק? "תמיד פסחנו עליו כי הוא נראה מבוגר מדי", הסביר רוגן. "היו לו זיפים, ותמיד כשהסתכלנו עליו הוא נראה כל כך מבוגר, והתעקשנו על כך שכל השחקנים יהיו צעירים, כדי שזה יהיה אותנטי."

 

אבל אז, אחרי שראו עשרות שחקנים ודמותו של סת' עוד לא לוהקה, הבינו בהפקה שהם בצרות. "היינו נואשים", מודה רוגן. אפאטו אמר להיל להכין קלטת ולהקריא כמה שורות דיאלוג. היל, שרצה להיות בסרט יותר מכל דבר אחר, עשה זאת כאילו חייו תלויים בכך. "זה היה מסוג הרגעים האלה שתוך חמש שניות הבנו שהוא צריך לקבל את התפקיד", נזכר רוגן. תוך שעה, ב"סוני" נתנו את האישור והיל קיבל את התפקיד.

 

הדמות הכי קשה לליהוק היתה זו של פוגל (או מקלאבין), הנער הצנום והממושקף. גם במקרה שלו – עשרות שחקנים צעירים ניסו את מזלם באודישן, אך התקשו לתפקד מול ג'ונה היל המאיים. ואז הופיע כריסטופר מינץ-פלאסה. אליסון ג'ונס, המלהקת של הסרט, היטיבה לתאר אותו כ"ילד שללא ספק בילה זמן רב בתוך ארונית כשהיה בתיכון."

 

מינץ-פלאסה קיבל את התפקיד גם בגלל המראה שלו, אבל גם בגלל האודישן מול היל. בשונה משאר השחקנים, הוא לא נרתע, אלתר בכל הזדמנות, ובעיקר נכנס לדבריו של היל והוציא אותו מהכלים (חפשו ביוטיוב את האודישן). "הייתי ממש עצבני", הודה היל, "הוא השתיק אותי בכל פעם ולא נתן לי להגיד כלום. מיד הלכתי לסת' ואמרתי לו שאני לא מוכן שהבחור הזה יהיה בסרט." רוגן צחק ואמר: "אלוהים אדירים, אתה לא מבין כמה זה רק גורם לנו עוד יותר לרצות אותו."

 

בשונה משאר הסיפורים שאנחנו מביאים כאן, רוגן וגולדברג מעולם לא חשבו לביים את התסריט של עצמם. "היו לנו אפשרויות לאורך השנים, אבל אז זה היה סרט אינדי, ואני לא אוהב סרטי אינדי", אומר רוגן. "כל יום כשהסתובבנו על הסט, אני ואוון הסתכלנו אחד על השני ואמרנו לעצמנו: 'תודה לאל שלא אנחנו צריכים לביים את הסרט הזה.'"

 

כל מי שזכה להיות בסרט הזה – החל מהשחקנים ועד לאנשי ההפקה – סיפר כי זו היתה אחת ההפקות הנעימות והמצחיקות ביותר בהן היה. "כשכולם באותו הראש, זה יוצר סביבת עבודה מושלמת", אומר גולדברג.

 

עשר שנים לאחר ששני נערים בני 12 ו-13 החלו לכתוב אותו, יצא "סופרבאד" אל הקולנוע ופשוט התפוצץ עם הכנסות של 170 מיליון דולר ברחבי העולם. רוגן וגולדברג מיד קיבלו אור ירוק לכל הרעיונות המופרעים שלהם, וכך באו לעולם סרטים כמו "פיינאפל אקספרס" (למעלה מ-100 מיליון דולר בהכנסות), "הצרעה הירוקה" (שהכניס קרוב ל-230 מיליון דולר), "מסיבת נקניקיות" (שהכניס למעלה מ-140 מיליון דולר) ועוד.

 

"אני מרגיש כאילו זכינו בלוטו", אומר רוגן. "החלום תמיד היה להפוך לאחד מהסרטים האלה, שאנשים מצטטים והולכים עם חולצות שכתוב עליהן 'מקלאבין'. זה לא היה סתם סרט גס, אלא סרט שנגע בצופים." על חברו, אוון גולדברג, שממשיך לכתוב איתו עד היום, אומר רוגן: "אני מרגיש בר מזל בכל יום שעובר. אם אתה יכול לעבוד עם אנשים שאתה אוהב ושאתה נהנה לדבר איתם, זה פאקינג נס. רוב האנשים הולכים לעבוד כל יום עם אנשים שהם שונאים. אני רוצה להנות מהדרך."

 

**

 

אז אם אתם מעל גיל 12, דעו לכם שאתם כבר עכשיו נמצאים בפיגור, ולכו לכתוב. מהר.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Facebook Social Icon