רוברט טאון - "צ'יינהטאון"

הוא נחשב בעיני רבים לתסריט המושלם בתולדות הקולנוע האמריקאי. אך האם ידעתם שהתסריטאי של "צ'יינהטאון", רוברט טאון, היה באותו זמן כותב מתוסכל, מרושש, בן 38, ושכל מי שהיה מעורב בסרט חשב שהוא הולך להיות אסון אחד גדול? "משבר יום א'", פרק חדש, יוצאים לדרך.

(זכרו: אם אתם רוצים לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה, לחצו לייק על העמוד שלנו. אנחנו נעשה את שאר העבודה).

"הייתי בן 38 והרגשתי כמו כישלון ענק מהלך, בלי שום סרט מתחת לחגורה", אומר רוברט טאון. "נכון, הצלחתי לקבל קצת עבודות כתיבה. עשיתי קצת שכתובים ל'בוני וקלייד' ואפילו ל'הסנדק', אבל זה לא היה ממני. רציתי כל כך שמשהו שהגיע מתוכי ייצא אל העולם."

טאון עבד אז על עיבוד לספר בשם "The last Detail", אך הסרט סבל מהתערבויות של האולפנים שדרשו מהתסריטאי לעדן את השפה, ולהשמיט חלק נרחב מהקללות. "זה היה מאוד מסרס. הם התעסקו בכל מיני שטויות והסרט נכנס להקפאה. באותו זמן, קראתי כתבה על לוס אנג'לס בשנות ה-30 וזה נתן לי רעיון. הלכתי לג'ק ניקולסון, הכוכב של The Last Detail ושאלתי אותו אם מה יקרה אם אכתוב תסריט כזה. הוא משך בכתפיו ואמר לי: 'נהדר'. זה נתן לי את הביטחון לגשת לזה."

טאון החל לחקור את הנושא, ואט אט בנה את דמותו של ג'ייק גיטיס. "היה לי ברור שניקולסון ישחק אותו. כתבתי את התסריט בקול שלו, הכרתי אותו היטב כי היינו שותפים לדירה ולמדנו משחק יחד. התסריט לא היה יכול להיכתב ללא ג'ק." אלא שאם מישהו מכם חושב שהתסריט של "צ'יינהטאון" נכתב במהירות ובקלות, הוא טועה ובגדול.

"הדראפט הראשון לקח לי תשעה חודשים. היו לי צרות בבית, ונאלצתי לעזוב למלון. אחר כך הייתי צריך למצוא מקומות אחרים בעיר, אבל זו לא היתה הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שהכתיבה היתה לי קשה מאוד. שום תסריט מעולם לא הטריף אותי כמו זה. כל סצנה היתה מסובכת יותר מהקודמת, ובנקודה כלשהי, כבר חשבתי שלעולם לא אצליח לכתוב את התסריט הזה."

אפשר להבין את התסכול של טאון. הדראפט הראשון, כשכבר היה מוכן, היה מבולבל, ובאורך של 180 עמודים. טאון נתן את התסריט לניקולסון, במטרה שזה יביא אותו לבמאי רומן פולנסקי, אך פולנסקי עצמו היסס מאוד לפני שלקח על עצמו את הפרוייקט שמתרחש בלוס אנג'לס. ובצדק: רק ארבע שנים קודם לכן, נרצחה אשתו של פולנסקי, שרון טייט, בזמן ששהתה בביתה שבלוס אנג'לס על ידי אחדים מכנופיית מנסון. היא היתה בחודש השמיני להריונה. פולנסקי לא שש לשוב לאל.איי.

"בסופו של דבר, רומן לקח את התסריט איתו לאירופה, בזמן שאני התחלתי לכתוב את הדראפט השני. הוא הסכים לשמחתי לעשות את הסרט. בעזרת שני הדראפטים הראשונים, בנינו יחד את השוטינג סקריפט, שהיה למעשה הדראפט השלישי." עד כמה בטוח היה פולנסקי בתסריט? "נאמר זאת כך: ביום הראשון של העבודה שלנו יחד, רומן הביא לי ספר בשם 'איך לכתוב תסריט'. חשבתי שזה מצחיק", מספר טאון.

המאבק הגדול ביותר בין שני היוצרים היה על סצנת הסיום של הסרט. בתסריט המקורי, דמותה של אוולין מולריי מצליחה להימלט יחד עם בתה, בעוד דמותו של נוח קרוס נהרגת. אלא שפולנסקי סירב בתוקף לצלם אותה, ודרש מהתסריטאי לכתוב סוף אחר, טראגי יותר, בו מולריי מתה. "רומן אמר: 'אני רוצה שהסצנה תיכתב ככה', ואני אמרתי לו שזה יהיה רע מאוד עבור הסרט. הוא אמר לי לנסות."

טאון חרק את שיניו, הלך אל מכונת הכתיבה שלו, וחזר עם הסיום המקורי של הסרט, כפי שאנחנו מכירים אותו כעת. "אמרתי לפולנסקי – רואה? עכשיו זה כל כך מלודרמטי. אבל הוא חשב שזה מושלם. היום אני מבין שהוא צדק. הסוף שלי היה מדכא כמו שלו, אבל היה מסובך מדי, יותר ספרותי. אחרי כל המורכבות של הסיפור הזה, היה צריך סוף פשוט." אגב, פולנסקי עצמו סיפר שנים מאוחר יותר שהוא היה זה שכתב בעצמו את סצנת הסיום, יממה לפני שהיא צולמה.

גם לאחר שהתסריט נכתב והפרוייקט מצא מימון, לא היה נראה שהוא יהיה הצלחה גדולה. "פרנק יבלנס, נשיא אולפני 'פראמאונט' תמיד חשב שהסרט הזה הוא פרוייקט דפוק", סיפר התסריטאי. "האמת היא שתחילת הצילומים היו נוראיים. רומן רב כל הזמן עם הצלם שלו, ובסופו של דבר החליף אותו. אחר כך התברר שהמוזיקה שנכתבה עבור הסרט היתה מחרידה, פשוט מחרידה, והיינו צריכים להביא את המלחין ג'רי גולדסמית' ברגע האחרון כדי שיחליף אותו. הוא כתב את המוזיקה בעשרה ימים, שלושה שבועות לפני שהסרט יצא לאקרנים. אגב, פולנסקי היה בכלל באיטליה באותו הזמן, עסוק בבימוי של הצגת אופרה."

הבעיות לא החלו או נגמרו שם. פולנסקי וטאון רצו ללהק את הבמאי והשחקן ביל וולמן עבור דמותו של מולריי הרשע, אך זמן קצר לפני הפרה-פרודקשן, וולמן נפטר. למזלם, הם הצליחו למצוא שחקן אחר – הבמאי ג'ון יוסטון. "אני חושב שבלעדי ג'ון, הסרט היה מתפרק", אמר טאון. אגב, יוסטון לא היה היחידי שלא היה אמור להיות בסרט. אחת השחקניות שהכי מזוהות עם הסרט – פיי דאנאוויי, כלל לא היתה אמורה לככב בו. טאון ופולנסקי רצו את השחקנית ג'ולי כריסטי, אך זו סירבה בתוקף להופיע בסרט.

בגלל האסונות והבלאגן ששרר בסט, טאון היה בטוח שהסרט הולך להיות אסון אחד גדול. הכל השתנה עבורו בהקרנה הראשונה. "המוזיקה החדשה היתה בפנים, העותק שופר והכל עבד טוב. פתאום חשבתי לעצמי – טוב נו, אולי זה לא הולך להיות כזה אסון."

ואכן, אסון הוא בערך הדבר הרחוק ביותר שהיה ניתן לומר על הסרט הגמור. "צ'יינהטאון" היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר בשנת 1974, וזכה בפרס התסריט. הוא נחשב בעיני רבים בתעשיית הקולנוע לתסריט המושלם מבחינת מבנה, דמויות ודיאלוגים, ואף נבחר על ידי הקונגרס האמריקאי להיכלל בספרייה הלאומית. בקופות, אם תהיתם, הוא פחות הצליח. הסרט עלה 6 מיליון דולר, והצליח להכניס רק כ-12.4 מיליון דולר עם יציאתו לאקרנים, וביסס את מעמדו כסרט אייקוני רק מאוחר יותר.

איך שלא יהיה, הזכייה באוסקר שינתה עבור טאון את חייו. "זה היה נחמד מאוד. בין לילה הכל השתנה עבורי. רגע אחד הייתי מרושש לחלוטין, ורגע לאחר מכן שלושה תסריטים שלי פתאום הופקו והופצו באותה שנה. הייתי כמעט בן ארבעים, ואני זוכר שאמרתי לאבא שלי, שתמיד היה מודאג לגבי: 'אבא, סוף סוף מצאתי את המקום שלי בתעשייה הזו'. האמת היא שהרגשתי הקלה גדולה עבורו, כי הוא באמת היה מודאג מאוד. האמת היא שרק שנה קודם לכן, לא הייתי יכול לדמיין שמשהו כזה יקרה."

היום, טאון ידוע כאחד התסריטאים המבוקשים והמנוסים בהוליווד. הוא מרבה לשמש כ"רופא תסריטים" עבור כמה משוברי הקופות הגדולים ביותר, אבל זה עדיין לא אומר שהכתיבה תמיד באה לו בקלות. "כתיבה היא בעיניי כמו דיג: שתי הפעולות דורשות הרבה אמונה. כשאתה דג, אתה מסתכל במשך שעות על מים מזויינים ומשער שיש משהו מתחת שאתה הולך לתפוס. לפעמים אתה ממש חייב אמונה עיוורת, כי אתה אומר לעצמך – 'לעזאזל, אין כלום. אפילו לא ביס קטן היום. כלום לא קורה! אבל חייבים להאמין."

עד כאן להפעם. צאו אל האגם שלכם, ונסו לתפוס דג שמן. גם נעל תהיה בסדר. העיקר שתמשיכו להאמין שיש משהו מתחת לפני המים.