Please reload

Recent Posts

דייויד צ'ייס - הסופרנוס

January 1, 2018

1/10
Please reload

Featured Posts

ארון סורקין - בחורים טובים

January 1, 2018

הוא היה שחקן מובטל שעבד כמברק מזמר, כמחלק פליירים וכנהג לימוזינה, עד שמפגש עם מכונת כתיבה וקוקאין נתנו לו השראה להתחיל לכתוב. "משבר יום א'" מביא את סיפורו המדהים של ארון סורקין, שכתב את התסריט של "בחורים טובים" על גבי מפיות בזמן שעבד מאחורי הבר.

 

 

 

 

 

ארון סורקין בכלל לא חשב להיות כותב. מגיל צעיר, הוא חלם אך ורק על התיאטרון. "ההורים שלי לקחו אותי להרבה הצגות מגיל צעיר, ומהרגע שהייתי מספיק גדול, לקחתי את הרכבת בעצמי ונסעתי לראות הצגות בעיר. הבעיה היתה שהיו לי 5 דולר וזה הספיק רק עבור הרכבת, אז הייתי חייב להתגנב להצגות. ראיתי את כולן." כצפוי, בתיכון כיכב כשחקן הראשי במרבית ההצגות, אבל כשהגיע לקולג', הכל השתנה. "כל שיעורי הדרמה היו בשמונה וחצי בבוקר ואני אהבתי לישון", הוא מספר.

 

אז סורקין החליט שהשינה עדיפה על פני העבודה, וכך נכשל במרבית הקורסים שלקח. המרצים שלו דווקא זיהו אצלו פוטנציאל, ולכן סירבו לוותר עליו כל כך מהר. הם היו מעירים אותו בזמן ששאר הסטודנטים כבר היו במקומותיהם, ובמהרה סורקין הבין שאם לא יעשה את העבודה, איש לא יעשה אותה עבורו. "אני אסיר תודה למרצים שלי שלא התייאשו ממני", הוא אומר.

 

חמוש בתואר בתיאטרון, יצא סורקין אל רחובות ניו יורק במטרה להפוך לשחקן הטוב ביותר בברודווי, אבל חלומותיו מהר מאוד התנפצו. הוא לא הצליח למצוא אף עבודה כשחקן, ובלית ברירה החל לקחת שלל עבודות מוזרות – הגרועה ביותר מביניהן היתה כמברק מזמר. "הייתי לבוש בבגדים בצבע לבן ואדום, עם כובע גדול, קאזו ובלונים. זה לא היה כיף."

 

ואז, ביום אחד, הכל השתנה עבורו. אי שם בשנות השמונים, מצא עצמו סורקין המובטל ישן על הספה בדירה של חברו שנסע מהעיר. "הרגשתי כל הזמן כאילו כולם מצליחים, כאילו כולם הוזמנו למסיבה ורק אני לא", סיפר על אותה התקופה. בדירה היתה מכונת כתיבה, וסורקין החליט לנסות לראות איך זה מרגיש להדפיס עליה משהו. "עד לאותו רגע, לא חשבתי אפילו על כתיבה כמשהו שאני רוצה לעשות", הוא מספר.

 

"המשפחה שלי תמיד גרמה לי להרגיש כאילו אני האדם הטיפש ביותר בחדר וכתיבה תמיד נראתה לי כמו מטלה נוראית שצריך לעשות אותה רק עבור שיעור בכיתה." אבל הפעם, התחושה היתה שונה. סורקין הכניס לתוכה דף, החל להדפיס, ואחרי ארבעה עמודים הרגיש את ליבו דופק בחוזקה. "זה נתן לי תחושת אושר כפי שלא חוויתי מעולם."

 

הוא כל כך התלהב, שהחל לעשות זאת בכל הזדמנות, אבל בגלל שלא ממש ידע מה הוא עושה, הוא הלך לאיבוד בדרך. סיפורים ומחזות שהחלו להיכתב נזנחו, בעיקר שסורקין כל הזמן שמע את הקול ההוא בראש, זה שאמר לו שהוא טיפש, שהוא לא מוצלח, שכלום לא ייצא מזה. מה שהשתיק את אותו הקול היה, תאמינו או לא – קוקאין.

 

סורקין היה פרוע באותם ימים, ועשה כל סם שנקרה בדרכו. כשחבר הראה לו כיצד מבשלים קוקאין, הכותב הצעיר התאהב. פתאום, כל היום שלו סבב סביב הסם. היתה לו מטרה – להשיג עוד ממנו. למרות המינוסים הברורים, היו גם פלוסים לעניין: "מה שגיליתי זה שהסם הזה שאני אוהב גרם למתח ולחרדה שאני נושא עימי בכל רגע להיעלם."

 

מה שלא נעלם היה הקושי למצוא עבודה. אחרי המברקים המזמרים, הוא מצא עבודה כנהג לימוזינה, כשחקן בהצגות ילדים ואפילו חילק פליירים ברחוב כשראש על אייל מכסה את ראשו. המטרה העיקרית של סורקין באותם ימים היתה לחסוך מספיק כסף כדי לקנות מכונת כתיבה או מחשב. הוא נכשל במשימה הזו. "לא היה לי מספיק כסף, אז שיכנעתי את השותפים שלי לדירה, ויחד קנינו מחשב מקינטוש. באותה תקופה, הוא היה בערך בגדול של הדירה שלנו."

 

על אותו מחשב, כתב את המחזה הראשון שלו, שנקרא Removing All Doubt. המחזה זכה למספר הקראות על הבמה של חבריו השחקנים, אבל לא היה מספיק טוב כדי להגיע אל הבמות האמיתיות, וסורקין ידע זאת. "הוא היה כמו כל מחזה ראשון. לא מדהים." בהמשך כתב מחזה נוסף שזכה לעלות פעמיים, הרחק מברודוויי הנכספת.

 

הימים היו ימים קשים עבור סורקין. הוא ניסה להיכנס בכל כוחו אל עולם התיאטרון, ללא הצלחה. לבסוף, התפשר ולקח עבודה כברמן באחד התיאטראות. "ככה זכיתי לראות את כל המערכות הראשונות בכל ההצגות." את מה שלא זכה לראות – שמע. "בגלל שעבדתי בחלק הקדמי של התיאטרון, שמעתי את המחזות שוב ושוב ושוב, וככה למדתי מה עובד ומה לא." דרך אותן הצגות, הבין שהוא חייב להשתפר אם הוא רוצה שמחזה שלו אי פעם יופק.

 

למזלו, העבודה סיפקה לו את השילוב המושלם של השראה וזמן פנוי. "הייתי צריך לעבוד את החצי שעה הראשונה עד שהאנשים היו נכנסים לתיאטרון, ואז את הרבע שעה של ההפסקה. בין לבין לא היה לי כלום לעשות." יום אחד, רגע לפני שיצא לעבודה, התקשרה אליו אחותו, דברה שסיימה לימודי עריכת דין.

 

"אתה לא מאמין לאן אני נוסעת מחר", אמרה לו. כשסורקין התעניין, ענתה: "לקובה. יש שם בסיס שנקרא גואנטנמו ביי, ויש שם קבוצת חיילי מארניס שכמעט והרגה את חבר שלהם בטעות בגלל פקודה שהם קיבלו מהמפקד שלהם." סורקין נסע לעבוד בבר של התיאטרון כשמילותיה מהדהדות בראשו.

 

פתאום, משהו התחבר בראשו. "מתישהו, בין המערכה הראשונה להפסקה, חטפתי כמה מפיות מהבר והתחלתי לכתוב. לא דיברתי עם אחותי על זה יותר. לא רציתי לדעת מה קרה באמת. המוח שלי פשוט החל לרוץ עם זה. בסוף כל משמרת, הייתי חוזר לדירה עם כיסים מלאים במפיות והייתי כותב אותן על המחשב." אבל בראשו של סורקין, לא היה מדובר במחזה, אלא דווקא תסריט. "כתבתי דראפט ועוד דראפט ועוד דראפט. בכל פעם הייתי מוחק דברים ומתקן, וככה כתבתי עשרה דראפטים. לא הראיתי לאף אחד שום דבר לפני שהגעתי לדראפט העשירי."

 

אחרי עשרה דראפטים, הרגיש שהוא כבר יכול להראות את המחזה החדש לאנשים. "אני והשותפים שלי שוב אספנו כסף יחד, וקנינו מדפסת. היא עשתה מלא קולות ולקח לה חצי שעה להדפיס שורה, אבל אנחנו היינו המומים מהטכנולוגיה!" סורקין קרא לתסריט "בחורים טובים" ושלח אותו למפיק בשם דייויד בראון שאהב אותו והסכים לשלם עבור האופציה להפוך אותו לסרט. סורקין אילץ אותו לחתום על סעיף הקובע כי אם התסריט מופק לבסוף, הוא חייב לעלות גם כהצגה. גם לזה בראון הסכים. הבעיה היחידה היתה שהתסריט היה רחוק מלהיות טוב.

 

סורקין, שלא ידע איך כותבים תסריט, הלך לחנות ספרים וקרא את ספרו של וויליאם גולדמן, במטרה להבין קצת יותר. זה עזר, אבל לא מספיק. בראון נתן לסורקין הצעיר הערות על גבי הערות, והמחזאי הצעיר פשוט הלך לאיבוד. לבסוף, אמר סורקין לבראון שהוא רוצה לעשות שינוי, ולכתוב את התסריט כמחזה. ללא ברירה אחרת, בראון הסכים. סורקין הסתגר בחדרו, לקח לא מעט סמים שסייעו לו להשתחרר מכבלי הביקורת העצמית, ולאחר שלושה שבועות יצא עם הגרסה הראשונה של המחזה. "כשהסוכן שלי קרא את זה וראה שיש בו 14 דמויות, הוא כמעט נחנק", מספר סורקין.

 

למרות שלל הבעיות שהיו בדראפט הראשון, בראון ושותפיו אהבו את המחזה והחליטו לקחת עליו סיכון. הם גייסו 180 אלף דולר כדי להעלות את ההצגה באופן ראשוני. סורקין נאבק על כל מילה במחזה, וכך קרה שאורכן של ההצגות הראשונות היו כשעתיים ו-45 דקות. בראון נאלץ לשלם למחזאים בעלי שם שיבואו וינסו לעזור לסורקין הצעיר. לאט לאט, החל המחזה להיות מהודק יותר, עד שהיה ברור לכולם שיש להם משהו מיוחד ביד.

 

כבר מהרגע הראשון היה ברור שיש להם משהו מיוחד ביד. הקהל נהר לראותה, ובהמשך גייסו המפיקים כ-600 אלף דולרים כדי להביאה לברודוויי. חלומו של סורקין התגשם. ההצגה הפכה להצלחה, עלתה לא פחות מ-497 פעמים ואף זכתה בשלל פרסים. בראון ידע שהיא תוכל להפוך לסרט מצויין, והחל לנסות למכור אותה ברחבי הוליווד.

 

אלא שלמרות ההצלחה על הבמה, בלוס אנג'לס פחות התלהבו, בעיקר כי לבראון לא היה כוכב שהסכים לשחק בסרט. חברת "טריי-סטאר" ויתרה על התענוג, ובראון מכר לבסוף את הזכויות לחברת "קאסל-רוק". הם הציעו את התסריט לרוב ריינר שהתלהב מאוד, והסכים לחתום כבמאי. פתאום, בתוך כמה חודשים, הצליחה ההפקה לגייס גם את טום קרוז הצעיר ואת דמי מור.

 

סורקין היה מרוצה, אבל ההשתלבות בהוליווד לא היתה לו פשוטה. הוא בילה חודשים ארוכים בניסיון לתרגם את המחזה לתסריט, ובכל פעם שסיים דראפט, מיד נאלץ להתחיל אחד חדש בגלל כל ההערות. חלק נכבד מהן הוציאו אותו מדעתו. "יום אחד קיבלתי הערה מאחד המנהלים, ובו הוא דורש כי הדמות של דמי מור תשכב עם זו של טום קרוז", נזכר סורקין. "התנגדתי לכך בתוקף, אז המנהל שאל: 'אם אתה לא רוצה שדמי תשכב איתו, אז למה כתבת שהדמות היא אישה'"?

 

גם העבודה מול ריינר לא תמיד היתה פשוטה. בהצגה, דמותו של קאפי, הגיבור, היא חכמה ומבריקה. ריינר רצה שבסרט הדמות תתחיל מעמדת נחיתות ותמצא תחבולות כדי לנצח. סורקין לא אהב את זה. "עברנו עמוד אחרי עמוד", מספר סורקין. "העבודה מול רוב היתה בטונים גבוהים, אינטנסיבית ומלאת תשוקה מצד שנינו. אם אחת הדמויות בסרט ביקשה מים, רוב היה שואל: 'למה בכוס ולא בספל? איך זה משתלב בתוך הפאזל שלנו?'"

 

ריינר לא ניסה סתם למרר את חייו של סורקין. הוא ניסה ללמד אותו משהו על כתיבה, ובעיקר על בימוי, משהו שסורקין ישתמש בו בעתיד לא מעט: "רוב תמיד רצה שקודם כל – התסריט יהיה חזק כמו סלע. הוא לא נתן לי להתחמק משום שורה, ותמיד אמר לי: 'ארון, אם אתה לא יכול לענות לי על השאלה הזו, אני לא אוכל לענות עליה כשטום קרוז ישאל אותי למה הדמות פועלת כך.'"

 

לעומת העבודה על התסריט, הצילומים היו כמו חלום עבור התסריטאי הצעיר. "זכיתי לראות את ג'ק ניקולסון מקריא את הדיאלוגים שלי", מספר סורקין. "היה יום צילום בו ג'ק סיים לשחק את הסצנות שלו, ואז ריינר עבר לצלם את שאר השחקנים בסצנה. ג'ק התעקש להישאר ולהקריא את השורות שלו. ריינר הסתובב אליו ואמר לו: 'ג'ק, אתה לא חייב להישאר ולהקריא את הנאום בן שלושת העמודים שלך'. ניקולסון ענה: 'אני יודע, אבל אני פשוט אוהב לשחק. כיף לי להקריא את זה.' אין כמו לקבל את ג'ק ניקולסון כבר בסרט הראשון שלך." ניקולסון, אם תהיתם, קיבל 5 מיליון דולר עבור 10 ימי צילום בלבד.

 

ב-1992 יצא הסרט לקולנוע והפך להצלחה גדולה. הוא הכניס למעלה מ-240 מיליון דולר (התקציב עמד על כ-40 מיליון) והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר – כולל לסרט הטוב ביותר. בעיקר – הוא הזניק את הקריירה של ארון סורקין אל העננים. התסריטאי מכר בתוך שנה עוד שני תסריטים – "כוונת זדון" (על פי רעיון של וויליאם גולדמן, שהפך לחברו של סורקין) ו"הנשיא מאוהב" שהצליחו באקרנים.

 

הוא המשיך משם לטלוויזיה, ויצר את הסדרה Sports Night, ובהמשך את סדרת המופת "הבית הלבן" שקבעה שיא חדש בזכיות בפרס ה"אמי" עם 35 פסלונים. ההצלחה הגדולה הרימה את סורקין ובו זמנית מוטטה אותו, כשלפתע היה לו כסף לקנות את כל הסמים שרק רצה. כך הוא חזר לאהבתו הגדולה ביותר: הקוקאין.

 

"אתם יודעים איך התמכרתי לקוקאין? פשוט ניסיתי את זה פעם אחת", סיפר. "הבעיה הכי גדולה עם סמים היא שהם עובדים, עד הרגע שהם מחרבים את חייך." התסריטאי צלל למחוזות גרועים במיוחד, בעיקר כי תמיד חשב שהסמים הם הסיבה שהוא מצליח לכתוב. שיחת טלפון אחת שקיבל שינתה את מחשבתו.

 

"לפתע אני מקבל טלפון מהשחקנית קרי פישר שכלל לא הכרתי אז", הוא מספר. "היא אמרה לי: 'אני יודעת שאתה חושב שלא תוכל לכתוב בלי הסמים, אבל אני מבטיחה לך שתוכל, ושהכתיבה שלך אפילו תהיה טובה יותר." סורקין לקח את העצה ושלח את עצמו לגמילה. זה לא היה פשוט, והיו לו לא מעט נפילות, אבל לאחר שהחלים לחלוטין, הוכיח שעצתה של פישר היתה נכונה.

 

הוא כתב את "הרשת החברתית", תסריט שזיכה אותו באוסקר, והמשיך משם לסרטים "מאניבול", "סטיב ג'ובס" ויצר את הסדרה "חדר החדשות", כשהוא נקי לחלוטין מסמים. בימים אלו יוצא סרט הביכורים של סורקין כבמאי על פי תסריט שכתב בעצמו, שנקרא Molly's Game על אחד ממשחקי הפוקר המפורסמים בלוס אנג'לס, בו שיחקו כוכבי הקולנוע הגדולים ביותר.

 

אז מה יש לסורקין לומר לכותבים בתחילת דרכם? "צריך תמיד לעבוד ולהאמין, אבל לפעמים אם אתם נתקעים, צריך לעשות הפסקה ולצאת אל העולם. אני אוהב לצאת למסעדה או תחנת אוטובוס ולשמוע שיחות של אנשים. אני הכי אוהב לשמוע שיחות מהאמצע, ולנסות לדמיין מה קרה בתחילת השיחה, או לשמוע משפט ולחשוב איך השיחה הזו תיגמר. איך אני אמור להבין אנשים אם אני יושב סגור לגמרי בחדר לאורך כל היום?"

 

סורקין מוצא עצמו חושב לא מעט על התקופה ההיא, בה היה מובטל, בה לימד את עצמו לכתוב, בה נתן למוחו לחלום ללא גבול. "כשאני מסתכל אחורה על הימים האלה בהם רק התחלתי, אני זוכר בעיקר את הרגעים הטובים וזה כבר לא כואב, כי אני לא ישן על ספות של חברים ואוכל תפוחים וחמאת בוטנים לארוחת הערב, ותוהה איך אני אתקיים. אבל האמת היא שהיום שאני מצליח וללא דאגות, אני מוצא עצמי מאוד מתגעגע לכתוב על מפיות."

 

**

 

ועכשיו, כותבות וכותבים יקרים, קומו מכיסאותיכם, חפשו במגירות שלכם אחר מפיות, הניחו אותן מולכם, והתחילו לכתוב. מי יודע – אולי המפיות הללו יובילו אתכם אל האוסקר.

עד כאן "משבר יום א'" להשבוע. משבר נוסף של יוצר מוכר בדרכו אל התהילה יגיע אליכם גם בשבוע הבא אם רק תזכרו לעשות לייק לעמוד שלנו.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Search By Tags