דייויד צ'ייס - הסופרנוס

הוא ניסה נואשות להיכנס לקולנוע אך נדחה שוב ושוב, עבד בשלל תוכניות זניחות ושנא כל רגע, עד שבגיל 50 החליט לעשות שינוי וכתב את מה שנחשבת לסדרה הגדולה בהיסטוריה של הטלוויזיה. הוא קרא לה "הסופרנוס" והיא נדחתה על ידי כל הרשתות. קבלו "משבר יום א'" מיוחד על דייויד צ'ייס, האיש ששינה את הטלוויזיה לעד.

יש יוצרים שמשקיעים את כל היצירתיות שלהם בניסיונות להמציא דמויות משפחתיות אומללות ונקמניות. לדייויד צ'ייס זה בא בקלות: הוא בסך הכל היה צריך לחשוב על הבית. "אבא שלי היה אדם עצבני", מספר צ'ייס. "אם היתה לו בעיה איתי, הייתי חוטף ממנו או מקבל ממנו את 'טיפול השקט'. הוא היה יכול לא לדבר איתי במשך שבועיים." אם כל זה לא הספיק, אביו של צ'ייס היה יורד עליו בכל הזדמנות (כשהיה מדבר איתו), וטען כי לעולם לא יוכל לעשות משהו חשוב בעולם.

אבל אביו של צ'ייס היה נקודת האור בבית – אמו היתה הבעיה האמיתית. "היא היתה אישה נרגזת שהיתה חייבת לשלוט בכל מצב, ותמיד היתה על גבול ההיסטריה. תמיד הייתי צריך ללכת על קליפות ביצים בבית." אמא של צ'ייס אימללה אותו בכל הזדמנות, ולא תתפלאו לשמוע שכשהוא הגיע לקולג', הוא אובחן כמי שסובל מדיכאון קליני. "במקום לחוות את מה שהיה לקולג' להציע, הייתי בדאון כל הזמן. ישנתי 18 שעות ביום."

דבר אחד טוב קרה לו בקולג': הוא החל ללמוד קולנוע. "תמיד אהבתי את התחום, אבל זה היה הרגע שבו הרשיתי לעצמי לחלום לעבוד בזה יום אחד." תתפלאו, אבל את המשפט שהכי העליב אותו לא אמרו לו הוריו, אלא אחד מחבריו. "כשהייתי בן 21 וכבר ידעתי שאני עומד לנסות להיכנס לעולם הקולנוע, הייתי בלהקה. באחד הימים, אחד החברים בה אמר לי: 'אתה יודע, אתה לא עומד להפוך להיות שום דבר גדול יותר מאשר מתופף בלהקה שלי.' האמת שזה היה מצויין בשבילי, זה נתן לי המון מוטיבציה להוכיח שהוא טועה. הרבה יותר מוטיבציה מאשר ההורים שלי אי פעם נתנו לי."

כשסיים את לימודי הקולנוע בסטנפורד, עבר ללוס אנג'לס במטרה לכתוב סרטים. הוא כתב כמה וכמה תסריטים, אבל אך אף אחד מהם לא הצליח להימכר. בלית ברירה, מצא לעצמו עבודה בכמה תוכניות טלוויזיה נשכחות. "שנאתי את התוכניות, אבל למדתי לכתוב בתקופה הזו", הוא אומר. "לא היה לי שום מושג איך לכתוב סיפור."

כבר אז היה ברור לכל מי שבא במגע עם צ'ייס שיש בו הרבה יותר ממה שנראה לעין. "תמיד אמרו על כל דבר שכתבתי שהוא אפל מדי", הוא מספר. "תמיד הרגשתי מנותק מהכל." חברו, התסריטאי לורנס קונר מוסיף כי "בתעשייה יצא לדייויד שם של כותב טוב, אבל כזה שאף אחד לא רוצה לדעת באמת מה קורה בתוך ראשו."

באחד הימים, עלה לו רעיון לסרט: זו היתה קומדיה על מאפיונר שסובל מבעיות רגשיות, ונאלץ לפגוש פסיכיאטר. הוא הציג בנלהבות את הרעיון לסוכנים שלו, שציננו מיד את ההתלהבות, ואמרו לו שזה לא נשמע כמו רעיון שימשוך קהל לקולנוע (רק לידיעת סוכניו של צ'ייס, כשבע שנים מאוחר יותר יצא הסרט "בוא נדבר על זה" עם רוברט דה נירו ובילי קריסטל וגרף מאות מיליונים).

הוא עבר מתוכנית לתוכנית, מרשת לרשת, עד שהפך לאחד הכותבים הראשיים של סדרת המופת "חשיפה לצפון". למרות שסוף סוף מצא לעצמו מקום עבודה איכותי והחל להרוויח שכר נאה, צ'ייס לא היה מרוצה. "האמת היא ששנאתי טלוויזיה ופשוט לא הצלחתי לחצות את הקווים לקולנוע, לא משנה מה עשיתי."

ב-1995 חגג יום הולדת 50. אולי בעצם חגג זו מילה גדולה מדי עבור צ'ייס. בשלב הזה הוא נחשב לאחד הכותבים המוכשרים בעיר ומנהל תוכניות מוצלח במיוחד – ועדיין, זה לא היה החלום שלו, ויום ההולדת העגול רק הבהיר לו עוד יותר שלא עמד במשימה שלו להגיע אל מסך הקולנוע. את המתנה שלו קיבל בדמות עוד עסקת פיתוח, הפעם מחברת ההפקה המוערכת "ברילסטיין-גריי". המשפט הראשון שהם אמרו לצ'ייס, לא שימח אותו.

"אנחנו מאמינים שיש בך סדרת טלוויזיה נהדרת בתוכך", נאמר לו. "זה לא היה משהו שחיכיתי לשמוע", הודה צ'ייס. "התשובה לזה בראש שלי היתה: 'לא פאקינג אכפת לי'. אבל מצד שני, לא הייתי רגיל שמדברים אליי ככה, שמתעניינים ברעיונות המקוריים שלי." חברת ההפקה אמרה לו שהם לא מעוניינים לשמוע על רעיונות רגילים, כאלה שיש בטלוויזיה היום. הם מחפשים סדרה שתכה גלים.

בנסיעה חזרה לביתו, נזכר צ'ייס באותו רעיון לסרט, על מאפיונר שנכנס לדיכאון וחשב שאולי זה הכיוון שהוא צריך לחזור אליו, אבל מהזווית הכי אישית שיש. "רציתי לכתוב על הכאב שלי, על הקשיים שהיו לי בחיים. סדרות הדרמה באותה תקופה לא היו אישיות. אני לא מכיר הרבה כותבים שהיו שוטרים או רופאים או שופטים, ולמרות זאת – אלו הנושאים עליהם כולם כתבו. למרות ש'הסופרנוס' היא תוכנית על המאפיה, היא היתה מבוססת על המשפחה שלי, וזה הכי אישי שאפשר לכתוב."

אז הוא ישב לכתוב את תסריט הפיילוט, והחליט ללכת עם תחושותיו ולכתוב מה שמעניין אותו. "בכל הסדרות שהיו ברשתות אז, הדמויות היו אומרות מה שהן חושבות. הדמויות שלי לעומת זאת שיקרו לא מעט. והכי חשוב: הן כל הזמן שיקרו לעצמן." בנוסף, אם הקולנוע לא הסכים לקחת אליו את צ'ייס, צ'ייס החליט להביא את הקולנוע אל המסך הקטן. "לא רציתי שזו תהיה תוכנית טלוויזיה. רציתי לצלם סרט קטן בכל שבוע."

כשצ'ייס סיים את התסריט, הוא נותר עם מסמך כואב, מדמם ומאוד לא שגרתי (רק חשבו על כל עלילת הברווזים בפרק הראשון ולאורך העונה הראשונה – לא בדיוק חומר ממנו עשויים להיטים טלוויזיוניים). הוא הכניס לתוך 50 עמודים את כל הזעם שאגר על אמו, את כל את כל חוסר הביטחון שלו, ואת כל יחסיו עם הפסיכולוגית שלו, עליה ביסס את דמותה של הפסיכולוגית בסדרה.

המפיק של צ'ייס, בראד גריי, קרא וכמעט נפל מהכיסא. הוא הבין שיש לו ביד משהו מיוחד, ורצה שכל העולם יידע זאת. גריי הפיק בעבר את הסדרה שוברת המוסכמות "המופע של לארי סאנדרס" עבור HBO ולמרות שהוא ידע כי ברשת הכבלים עושים טלוויזיה חתרנית יותר, הוא החליט לקחת את הפיילוט לרשתות האחרות. "למרות ש'לארי סאנדרס' היתה להיט, היא לא הרוויחה שום כסף, אז לא רציתי לקחת את 'הסופרנוס' ל-HBO. רציתי להרוויח הרבה כסף", הודה גריי.

זה השלב החביב עליכם, קוראים יקרים, בו אתם זוכים לגלות מיהם אלו שוויתרו על אחת הסדרות הטובות שהגיעו אל מסך הטלוויזיה. התשובה היא כמובן: כולן. כל הרשתות אמרו "לא" לסופרנוס. חלק מהן חשבו שהתוכנית אלימה מדי, בעוד ש"פוקס" חשבו שהיא לא אלימה מספיק. CBS אמרה לצ'ייס וגריי כי איש לא רוצה לראות סדרה בה הדמות הראשית הולכת לטיפול, ואם הוא יסכים להוריד את דמותה של המטפלת – יש על מה לדבר. צ'ייס סירב.

היום הוא חושב כמובן שמדובר בברכה. "היום בו רשת כמו 'פוקס' אמרה לי 'לא' היה ממש מזל עבורי, כי אם הסדרה היתה משודרת אצלם, זו היתה קטסטרופה. בכל פעם שהם דיברו איתי, הם היו מדברים על חוקים וחוקים וחוקים. לא יכולתי לשאת את זה."

רק כשהבין גריי כי כל האפשרויות מוצו, ושאם לא יפנה ל-HBO פשוט לא תהיה תוכנית, הרים המפיק טלפון לכריס אלברכט, שעבד ב-HBO. אלברכט הבין בדיוק לאן צ'ייס מכוון. "יש כאן אדם בן 40 שירש עסק מאביו. יש לו מחויבויות משפחתיות, יש לו אם שתלטנית, הוא מאוהב באשתו למרות שהוא בוגד בה, הוא לחוץ ובדיכאון והולך לפסיכולוגית כדי לחפש את המשמעות בחייו. חשבתי לעצמי: 'ההבדל היחידי בין האיש הזה לבין כל מי שאני מכיר זה שהוא בנו של מאפיונר בניו ג'רזי", אמר אלברכט. "עבורי, המאפיה היתה הסיבה שהדלקת את הטלוויזיה, אבל הסיבה שנשארת היתה הדמויות וכל הדברים האישיים."

בדיוק כפי שגריי צפה, כסף גדול לא עמד להיעשות בהליכה ל-HBO. צ'ייס קיבל ממנה בסך הכל 100 אלף דולר כדי לכתוב ולהפיק את הפיילוט. עכשיו כשקיבל את ההזדמנות, הוא ידע כי הפיילוט יקום וייפול על הליהוק, ובעיקר – זה של טוני סופרנו. אחד השמות הראשונים שעלו היה של ג'יימס גנדולפיני, אבל השחקן היה קרוב לא לקבל את התפקיד. "את האודישן הראשון שלו הוא הפסיק באמצע כי הוא חשב שהוא לא מספיק טוב", מספר צ'ייס. "היתה לו איזו מחלה במשפחה. לאודישן השני הוא כלל לא הגיע." את האודישן השלישי קבע צ'ייס אצלו בבית.

"מה שקורה בכל פעם שאתה בוחן מישהו לתפקיד זה שהוא מגיע, ומקריא ומקריא ומקריא, ואתה מתחיל לחשוב: 'וואו, זה כתוב ממש גרוע, זה חרא.' ואז הבן אדם הנכון מגיע ופתאום הכל עובד. היה מאוד ברור שלג'יימס היה את זה על פני כל האחרים." גנדולפיני רצה את התפקיד יותר מכל. "צחקתי בטירוף מהפרק", הוא מספר. "חשבתי שזה ממש שונה ומיוחד ונהדר, אבל מעולם לא כיכבתי בשום דבר. חשבתי כל הזמן שהם ייקחו מישהו אחר. אבל גם ידעתי שאני יכול לעשות את זה. היה בי הרבה מטוני סופרנו. הייתי בן 35, משוגע ומטורף."

תאמינו או לא, אבל גם אחרי שהפיילוט צולם, ב-HBO ממש לא מיהרו להפיק את הסדרה כולה. למעשה, הפיילוט היה כה שונה מכל דבר שהיה באותו הזמן בטלוויזיה והיה כה שאפתני, שב-HBO חששו לקחת עליו סיכון, והם החליטו לחכות כמה חודשים עם ההחלטה. "היה לנו קשה לשלם עבור 'הסופרנוס'", מודה מי שניהל את HBO באותה תקופה, ג'ף בוקס. "אפילו בעונה הראשונה שלה, היא עמדה להיות סדרת הדרמה היקרה בהיסטוריה, עם תקציב של כ-2.5 מיליון דולר לשעה."

ב-HBO חישבו את הסיכונים אל מול העלויות, והחליטו שלא להפיק את הסדרה. בוקס מסביר: "היינו צריכים להוציא 30 מיליון דולר על סדרה שלפחות על פני השטח נראית כאילו היא על מאפיונר שהולך לפסיכולוגית. בהמשך, כשג'יימס גנדולפיני לוהק, ידענו שאף רשת לא היתה שמה מישהו שנראה כמוהו בתפקיד הראשי של סדרה שבועית כי היא לא תהיה מסחרית. ידענו שאם זה לא יעבוד, זה ימחק אותנו לחלוטין."

אז ב-HBO החליטו לקחת צעד אחורה. מי שלא הופתע הוא דייויד צ'ייס. כמי ששמע מהוריו מגיל אפס ששום דבר טוב לא עומד לקרות לו, הוא הגיע למסקנה שהסדרה הזו לא תופק לעולם. עד כדי כך הוא היה בטוח, שהוא כבר יצר קשר עם יוצר הסדרה "תיקים באפילה", כריס קרטר, במטרה להגיע לתוכנית החדשה שלו, "מילניום" ככותב/מפיק. ואז, רגע לפני שהחוזה עמד לפוג והוא והשחקנים היו יכולים להשתחרר ולקבל תפקידים במקומות אחרים, הגיע הטלפון מ-HBO. הם החליטו להמר על "הסופרנוס", והזמינו עוד 12 פרקים. זה לא אומר כמובן ש-HBO לא נכנסו עם צ'ייס למאבקים.

הקרב הכי עיקש של צ'ייס עם הרשת היה על שם הסדרה. צ'ייס רצה לקרוא לה "הסופרנוס", אבל ב-HBO חששו שהקהל יחשוב שמדובר בסדרה על אופרה, ולכן לא יצפה. "הם החלו לייצר רשימות על גבי רשימות עם על מיני הצעות נוראיות לשמות", מספר צ'ייס. לבסוף, החליטו ב-HBO לקרוא לסדרה...

תכינו את עצמכם...

"איש משפחה".

צ'ייס ושאר הצוות לא היו יכולים להאמין. סטיבן ואן זאנט, ששיחק את סילביו זעק: "זה מטורף! האם השתגעו לחלוטין?! הם רוצים להרוג את הסדרה לפני שהיא עולה?!" למזלם של צ'ייס וחבריו, זמן קצר לאחר מכן עלתה סדרה מצוירת שנקראה "איש משפחה" שזכתה ללא מעט צופים, וב-HBO נאלצו ללכת עם השם של צ'ייס.

מאבק נוסף הגיע באמצע העונה, בפרק החמישי שנקרא "קולג'", בו טוני לוקח את בתו מדו לסיבוב קולג'ים, ומבחין בדרך באדם שהלשין על המשפחה. "עברנו ארבעה פרקים, וחשבתי לעצמי שבכל זאת, טוני הוא מאפיונר. הוא חייב להרוג מישהו", נזכר צ'ייס. אבל ברשת חששו שהדבר יהפוך את דמותו של טוני לשלילית בעיני הצופה. אולברכט אמר לצ'ייס: "יצרת את אחת הדמויות הכי טובות ב-20 השנים האחרונות, ואתה הולך להרוס אותה במכה אחת."

צ'ייס לא הסכים לקבל את רוע הגזירה. הוא צילם את הפרק כפי שכתב אותו במקור. ב-HBO לא היו מרוצים ודרשו ממנו להוריד את הרצח. צ'ייס הגיב עם תשובה שצריך ללמד בבתי ספר לכתיבה: "אתם יודעים, בעולם בו הוא חי, אם הוא לא עושה את זה, הקהל ישנא אותו עוד יותר. הוא צריך לפעול לפי הקודים בהם הוא חי. אם אנחנו באמת הולכים להאמין שהאיש הזה הוא מאפיונר אמיתי, הוא חייב להרוג אנשים. בחיים האמיתיים, זה מה שהאנשים הללו עושים." HBO נאלצו לוותר. פרק 5, אם תהיתם, זיכה את צ'ייס בפרס ה"אמי", שנה מאוחר יותר.

אגב, אם נדמה לכם שצ'ייס, שיצר סדרות רבות בחייו, מלא בביטחון עצמי כשזה מגיע לכתיבה, אתם טועים ובגדול. הכותבים של הסדרה מתארים אותו כאדם דיכאוני, שתמיד רואה את חצי הכוס הריקה. "אוי אלוהים, זה פשוט נורא, אני לא מסוגל לכתוב עוד פרק" הוא משפט שכיח למדי שהיה ממלמל צ'ייס כשהיו הכותבים יושבים לדבר על הפרק הבא. וכשאנחנו כותבים "יושבים", אנחנו מתכוונים לימים מרתוניים שאיתגרו גם את טובי הכותבים.

אגב טובי הכותבים, אחד הכותבים שהצטרפו לחדר הכתיבה של "הסופרנוס" היה לא אחר מאשר מת'יו ויינר. "חיפשנו כותבים, ופתאום קיבלתי תסריט לפיילוט של סדרה שלא הופקה בשם 'מד-מן'", מספר צ'ייס. "זה היה תסריט מעולה, אז לקחנו אותו. כמה שנים מאוחר יותר הוא לקח את הפיילוט הזה ולמיטב ידעתי עשה ממנו סדרה או משהו", צוחק צ'ייס.

"היינו עובדים מהבוקר עד הלילה כמעט בלי הפסקות", מספר טרנס וינטר, שהמשיך משם ויצר את הסדרה "אימפריית הפשע". "דייויד רצה לשמוע הכל – את החלום הכי מטופש שהיה לך, הדבר הכי מטומטם שקרה לך כילד, הדעות המגוחכות שלך על פוליטיקה, נשים, יחסים. שום דבר לא היה גרוע מדי, טרוויאלי מדי או מטופש מדי כי אלו היו חיים האמיתיים."

למרות שצילומי העונה הראשונה היו מאחוריו, וב-HBO סוף סוף היו מרוצים, צ'ייס עדיין היה חרד מעליית הסדרה מהאוויר. שוב, קולותיהם של הוריו עלו בראשו וגרמו לו לפקפק ביצירתו. אבל הפעם, הקהל לא עמד לתת להם לנצח. "כשראיתי את התגובה של האנשים בהקרנה הראשונה שעשינו, הייתי בהלם", הוא מספר. "הם צהלו ומחאו כפיים וצחקו בכל המקומות הנכונים. זה היה כל מה שיכולתי לחלום עליו. כשהסדרה עלתה לאוויר, כל הביקורות היו חיוביות מלבד אחת. חשבתי לעצמי: 'וואו, אף פעם לא ראיתי דבר כזה קורה."

שום דבר לא הכין את הקהל בבית לעלייתה של "הסופרנוס". היא היתה מועמדת ל-21 פרסי "אמי" וזכתה חמש פעמים, כולל פעמיים עבור הסדרה הטובה ביותר. היא גרפה 5 פרסי "גלובוס הזהב", נבחרה על ידי מגזין "רולינג סטון" לסדרה הטובה ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, והכניסה מאות מיליונים לרשת HBO ולצ'ייס עצמו אבל חשוב מכך – היא שינתה לחלוטין את הטלוויזיה כפי שאנחנו מכירים אותה. היא גרמה לרשתות ולמפיקים להבין שהמדיום השתנה, שניתן לספר סיפורים מורכבים ודרמטיים בצורה עמוקה ומשמעותית ושהקהל צמא לכך.

עוד הבינו ברשתות כמו HBO שבשביל לעשות סדרה מצויינת, צריך להשקיע. "הסופרנוס" סללה את דרכן של סדרות כמו "שובר שורות", "מד-מן" ו"הסמויה" שהצליחו לעשות את מה שצ'ייס כיוון אליו כל הזמן: לגרום לקהל לחוש שהם נמצאים בסרט איכותי במיוחד, אפילו שמדובר בסדרת טלוויזיה. באופן אירוני, צ'ייס, שלא הצליח במשך 30 שנה להיכנס לקולנוע, נקם במדיום בכך שהפך את סדרות הטלוויזיה המובחרות למשמעותית יותר מכל הסרטים שיצאו אל הקולנוע.

ב-2012 זכה צ'ייס להגשים את חלומו הגדול ולעשות את המעבר המיוחל אל מסך הקולנוע, כשכל האולפנים עמדו בתור כדי לשמוע איזה רעיון יש לו לסרט. צ'ייס כמו צ'ייס לא נתן להם את מה שרצו, וכתב וביים לבסוף סרט קטן יחסית בשם "Not Fade Away" שזכה לכמה ביקורות חיוביות, אך בסך הכל לא הותיר חותם מיוחד.

אז מה יש לו לומר עבור כותבים שעדיין לא עשו את הפריצה? "קודם כל, אתם חייבים לעשות את זה. אתם לא יכולים לדבר על זה, אתם ממש חייבים לשבת ולכתוב את זה. וזה יהיה קשה מאוד, ותצטרכו לעשות זאת שוב ושוב ושוב, ואז לשכתב עוד הפעם ועוד הפעם. אסור לכם להקשיב לאנשים שמדכאים לכם את הרעיונות או שמשכנעים אתכם ללכת הפוך ממה שרציתם. הם לא מבינים על מה אתם מדברים ומה בדיוק הכוונה שלכם. אתם חייבים להיות מוכנים לזה שיפטרו אתכם עבור הרעיונות שלכם. אם אתם לא תאמינו ברעיונות שלכם, אל תצפו שאחרים יאמינו בהם."

**

עצה מעולה מאחד היוצרים הכי גדולים בהיסטוריה.

עד כאן "משבר יום א'" להשבוע. משבר נוסף של יוצר מוכר בדרכו אל התהילה יגיע אליכם גם בשבוע הבא אם רק תזכרו לעשות לייק לעמוד שלנו.

וכמו תמיד – כתיבה מהנה ומועילה. אנחנו מאמינים בכם.