רוברט רודריגז - "אל מריאצ'י"

מה הייתם מוכנים להקריב כדי שהסרט שלכם ייעשה?

עבור הבמאי/תסריטאי רוברט רודריגז, התשובה היא בריאותו. בגיל 23, נידב רודריגז את גופו למען ניסויים רפואיים במשך חודש כדי לממן את סרט הביכורים שלו. וזה אפילו לא הפרט המטורף ביותר בסיפור שלו. "משבר יום א''" עם סיפורו המדהים ומעורר ההשראה של הסרט שעלה 7,000 דולר בלבד, ושל הבמאי שלא הסכים לוותר לעולם על חלומו. תבלו.

(זכרו: אם אתם רוצים לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה, לחצו לייק על העמוד שלנו. אנחנו נעשה את שאר העבודה)

שום צעד בתחילת דרכו של רוברט רודריגז לא היה פשוט. כבר כשהיה נער, היה אובססיבי לגבי קולנוע, והיה מצלם סרטים במצלמת 8 המ"מ שלו, אך כשסיים את התיכון והגיע לאוניברסיטת אוסטין, לא הצליח להתקבל ללימודי קולנוע בגלל ציונים נמוכים. "הייתי צריך לשפר במשך שנתיים ציונים במתמטיקה, היסטוריה, מדע ואנגלית - המקצועות שאני הכי גרוע בהם. בינתיים, התקבלו ללימודי קולנוע חבר'ה שהיו להם ציונים גבוהים, אבל הסרטים שהם עשו היו נוראיים."

רודריגז נאלץ להביט בסטודנטים לקולנוע מסתובבים בקמפוס ומצלמים את עבודותיהם, בעוד שהוא לא הורשה להשתתף אפילו בהרצאות הכלליות על תולדות הקולנוע. מה שהביא את השינוי היתה תחרות סרטים קצרים שהתקיימה בטקסס באותה שנה. עשרות סרטים הוגשו, והיה זה דווקא רודריגז שזכה במקום הראשון עם סרט בשם "סיפורי אוסטין" שצילם לבדו. "הגעתי אל ראש מגמת הקולנוע ואמרתי לו: 'ניצחתי את כל התלמידים שלך, וזה בלי שהייתי אפילו בשיעור אחד'. אחרי זה, הוא נתן לי להיכנס לשיעורים."

עוד לפני שהחל את הלימודים במחלקה, כבר צילם סרט נוסף, בשם "BedHead". הסרט, שאורכו 8 דקות, צולם עם אחיו ואחיותיו של רודריגז ("אנחנו עשרה ילדים במשפחה, ככה שתמיד היה לי צוות מלא"), עלה 800 דולר, והתקבל לעשרות פסטיבלים ברחבי המדינה. "מכיוון שהסרט הקצר ארך 8 דקות ועלה רק 800 דולר, חשבתי לעצמי שאוכל לעשות סרט באורך 80 דקות ב-8,000 דולר."

אבל קודם, הוא היה צריך תסריט. "קראתי באותו זמן שתסריטאות זה תחום קשה, ושבתחילת הדרך צריך לכתוב שני תסריטים מלאים, ואז לזרוק אותם לפח, כי הם יהיו נוראיים. חשבתי שזאת מחשבה מטופשת ולא הגיונית, ובמקומה עלה בי רעיון: 'למה שלא אכתוב שני תסריטים גרועים, אצלם אותם עבור מעט מאוד כסף, ואז אמכור אותם לשוק הווידאו דובר הספרדית, שם אף אחד במילא לא יראה אותם, וככה גם אוכל להתאמן על הדרך בעשיית סרטים." כך נולד הרעיון ל"אל מריאצ'י".

הרעיון בבסיסו אולי היה מוצלח, אך לרודריגז לא היו אפילו 20 דולר בכיס באותו זמן. "מצאתי מודעה בעיתון של חברת תרופות שחיפשה נסיינים. הם הציעו לשלם 3,000 דולר לכל מי שיהיה מוכן להיות סגור במשך חודש עבור מחקר תרופות. חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצויינת גם להרוויח כסף, וגם להתרכז בתסריט, ללא הסחות דעת."

אלא שגם כדי להפוך לשפן-ניסיונות ניסיונות רפואיים, היה על רודריגז לעבור מבחנים, וזה לא היה פשוט. "החברה ערכה מבחנים לכל הנסיינים והרבה בדיקות. הייתי צריך להרעיב את עצמי כמה ימים לפני ולשתות הרבה מים כדי להעלים את כל הפיצות שהייתי אוכל. אחד הנסיינים הרים את ידו ושאל את האחות אם זה שהוא אכל גלידה אמש זו בעיה. היא אמרה לו ללכת הביתה. הדבר שהכי הפחיד אותי באותו זמן לא היה הניסויים הרפואיים, אלא זה שאולי לא אצליח לקבל את הכסף. לא היה לי ממי להלוות, וזה היה הצ'אנס היחידי שלי. הצ'אנס היחידי של הסרט. פחדתי מאוד." לשמחתו, הצליח רודריגז להתקבל למחקר ונכלא למשך חודש במתקן רפואי. "במוח שלי, אמרתי לעצמי שמשלמים לי כדי לכתוב את התסריט. זה היה מושלם".

בין תרופה לתרופה, החל רודריגז לכתוב את הטריטמנט על כרטיסיות, אך מהר מאוד נתקע. "הבנתי שאני לא יודע איך לכתוב תסריט באורך 90 דקות, אז החלטתי לכתוב שלושה סרטים קצרים עם אותה דמות." לאחר חודש, היו לו מספיק כרטיסיות ו-3,000 דולר במזומן בכיסו, והוא השתחרר הביתה, ללא תופעות לוואי בעייתיות מדי.

מיד לאחר שיצא, החל להתכונן לצילומים. יחד עם שותפו, הם רקחו תוכנית גאונית. "הרעיון היה למכור את הסרט לשוק דובר הספרדית ולומר להם שהסרט עלה 70 אלף דולר. לשם כך, היינו צריכים למלא את הסרט באפקטים, שייראה כאילו הושקע בו הרבה יותר כסף ממה שבאמת." אלא שבפועל כאמור, התקציב לחץ אותם מאוד. "כל דולר היה חשוב. לא יכולנו לשבור כלום או לבזבז שנייה אחת של פילם, אחרת נחרוג מהתקציב ונישאר בלי כלום", סיפר רודריגז.

הצילומים החלו ב-31 ביולי, 1991 במקסיקו ונסתיימו שבועיים וחצי לאחר מכן. הניסיון לחסוך בתקציב היה כה נוכח, עד שלהפקה לא היה כסף לרכוש "קאלפר", והשחקנים נאלצו לעשות את תנועת הסנכרון עם הידיים. בנוסף, לרודריגז לא היה מספיק תקציב כדי להשיג ציוד הקלטה מוצלח והוא רצה לחסוך בפילם, לכן הסרט צולם ללא קול – ומיד לאחר שהסצנה צולמה, השחקנים נאלצו לחזור על הדיאלוג שלהם אל תוך המיקרופון היחידי שהיה.

לאחר לא מעט אילתורים על הסט, הצליח רודריגז – שהיה הבמאי, התסריטאי, המפיק, איש הסאונד, התאורן, ועוד - לעמוד במספר ימי הצילום שקבע, ולא נאלץ לקנות עוד פילם – המוצר שעלה הכי הרבה כסף בכל ההפקה. רגע לאחר שסיים לצלם, מיהר אל מכשירי הווידאו שלו, והחל לערוך את הסרט. הוא לא המתין לגרסה המלאה, ויצר על הדרך גם טריילר קצבי ומלא אקשן, במחשבה שכך יוכל למכור את הסרט בקלות.

עם קלטת הווידאו ובה הטריילר, יצאו רודריגז ושותפו בארבע בבוקר אל עבר לוס אנג'לס, אל חברות ההפצה שמתעסקות בשוק דוברי הספרדית. הטריילר הצליח להותיר רושם, אבל החלום לקבל על הסרט 70 או 80 אלף דולר, התפוגג במהרה. "שתי חברות התלהבו מאוד, הציעו לנו מקדמה של עשרת אלפים דולר, ורצו להתחלק איתנו ברווחים העתידיים." רק חברה אחת, בשם "מקס-אמריקן" הסכימה לשלם 25 אלף דולר – יותר מפי שלוש ממה שהסרט עלה. רודריגז היה מאוכזב, אך אמר לחברה להכין את החוזים.

בעודו ממתין ברחוב באל.איי, החליט רודריגז לנסות את מזלו, ונכנס למשרדי סוכנות ICM המייצגת במאים ושחקנים מפורסמים. בלובי, ראה את בט מידלר, ממתינה. הוא ניגש לפקידת הקבלה וביקש להיפגש עם הסוכן רוברט ניומן. הפקידה שלחה אותו למעלה, שם הוא פגש את העוזר של ניומן, ושאל האם יהיה מוכן להעביר לסוכן את קלטת הווידאו עם הטריילר של הסרט. העוזר הסכים.

24 שעות חלפו. הטלפון של רודריגז צלצל. בקו השני היה עוזרו של ניומן. רודריגז עצר את נשימתו. "רוברט ניסה לראות את הקלטת שלך היום אבל מכשיר הווידאו אכל את הקלטת", אמר העוזר. רודריגז מיהר להכין קלטת נוספת, ונסע להביא אותה לניומן בעצמו. יומיים חלפו, והטלפון שוב צלצל. הפעם, היה זה ניומן בעצמו.

"אהבתי מאוד את הטריילר שלך. כמה אמרת שזה עלה?"

"7,000 דולר", ענה רודריגז.

"וואו, זה מדהים. רוב הטריילרים עולים 20 או 30 אלף דולר", אמר ניומן.

"לא", ענה רודריגז. "הסרט כולו עלה 7,000 דולר."

שתיקה השתררה מעברו השני של הקו.

"אני רוצה לראות את הסרט הזה", אמר ניומן.

רודריגז נתקע. הוא הסביר שיש לו רק את הסרט בספרדית, ושמעולם לא תכנן לייצר לו כתוביות לאנגלית כיוון שהיה מיועד להימכר בעיקר במקסיקו. ניומן אמר שהוא יחכה עד שיהיו כתוביות. רודריגז לא ידע מה לעשות. הוא היה מרושש, ולא היה יכול לעמוד בהוצאה שכזו. בלית ברירה, חשב שאולי עדיף פשוט למכור את הסרט ל"מקס-אמריקן" ב-25 אלף דולר ולשמוח על מה שיש לו. אלא שאז התברר שהחברה רוצה לשלם רק חלק מהסכום, ורודריגז ושותפו חזרו לאוסטין ללא דולר אחד בכיסם.

לבסוף, הצליח רודריגז לערוך גרסה עם כתוביות באנגלית, ושלח אותה לניומן, שצפה בה מיד. הוא התקשר למחרת ושוב שאל את אותן השאלות, רק כדי לוודא.

"כמה זמן לקח לצלם את זה?"

"שבועיים וחצי".

"וכמה זה עלה?"

"7,000 דולר".

"וואו, זה לא ייאמן. אתה צוחק עליי."

רודריגז קיבל הצעה על המקום. מיד לאחר שהוחתם ב-ICM, החל "אל מריאצ'י" להפוך לשיחת היום בהוליווד. אלו שזכו לראות את הקלטת השתגעו על הסרט, והשתגעו עוד יותר כשגילו כמה הוא עלה להפקה. כל האולפנים ניסו להשיג עמו פגישה, ובסופו של יום, הוא הוחתם באולפני "קולומביה" על חוזה לשנתיים. האולפנים רצו בתחילה לצלם מחדש את "אל מריאצ'י" באנגלית, אלא שבינתיים, רודריגז ו-ICM שלחו אותו לפסטיבלים, והתגובות היו משתפכות. ב"קולומביה" החליטו במקום זאת להשקיע 100 אלף דולר בשיפוץ הסאונד והתמונה, והסרט יצא כפי שצולם במקור, ב-7,000 דולר.

הסרט הכניס יותר משני מיליון דולר עם יציאתו לאקרנים – כמעט פי 300 ממה שעלתה הפקתו לרודריגז, וזכה לאיזכור בספר השיאים של גינס, כסרט שעלה הכי מעט והכניס יותר ממיליון דולר בשוק האמריקאי. הוא זכה בשלל פרסים בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, ובהמשך הפך לסרט קאלט בשוק הווידאו, בדיוק כפי שרודריגז דמיין, בתחילת דרכו. עכשיו, עם אולפן גדול מאחוריו, הוא היה חופשי להפיק את הפרק הבא בסדרה, שנקרא "דספרדו", עם קצת יותר תקציב. 8 מיליון דולר, למען האמת. גם הסרט הזה הפך לסיפור הצלחה, כשהזניק את הקריירה של אנטוניו בנדרס, והחזיר לאולפנים רווח נאה של 25 מיליון דולר.

רודריגז הפך לאחד השמות הגדולים בלוס אנג'לס, ומאז הספיק לביים סרטים רבים אחרים, ביניהם "עיר החטאים", "פלאנט טרור", "היו זמנים במקסיקו" וסדרת "ספיי קידס" הרווחית במיוחד.

יומן ההפקה וההרפתקאות שעבר רודריגז במהלך ולאחר צילומי "אל מריאצ'י", תועדו בספר שהוציא בשם "Rebel Without A Crew", שהוא קריאת חובה עבור כל קולנוען מתחיל (וגם ותיק). הספר נפתח בפסקה שלטעמנו היא אחד השיעורים החשובים ביותר שאפשר ללמוד מרוברט רודריגז. וכך הוא כותב:

"אז אתם רוצים להיות קולנוענים? השלב הראשון הוא להפסיק להגיד לעצמכם שאתם רוצים להיות קולנוענים. לקח לי נצח להגיד למישהו שאני קולנוען ולשמור על פנים רציניות. אבל האמת היא שהייתי קולנוען מהיום בו עצמתי את עיניי ודמיינתי את עצמי יוצר סרטים. השאר היה בלתי נמנע. אז אתם לא רוצים להיות קולנוענים. אתם קולנוענים. לכו להדפיס לעצמכם כרטיסי ביקור."

שמעתם אותו. לכו להדפיס כרטיסי ביקור.

טוב, בעצם כרטיסי ביקור זה קצת מיושן. בכל זאת, הספר נכתב בשנות ה-90. אבל אתם מבינים את כוונתו.

לכו לעשות את הסרט שלכם ואל תתנו לשום דבר לעצור בעדכם.