פול שרדר - נהג מונית

בשביל לכתוב את "נהג מונית", פול שרדר היה צריך להגיע אל התחתית של התחתית. רגע לפני שכתב את אחד התסריטים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, הוא כמעט שתה את עצמו למוות. "משבר יום א'" על הקלאסיקה הגדולה שכרגיל - איש לא רצה לעשות - והופקה בתקציב של סרט ישראלי ממוצע.

(זכרו: אם אתם רוצים לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה, לחצו לייק על העמוד שלנו. אנחנו נעשה את שאר העבודה)

עד גיל 17, פול שרדר לא ראה אפילו סרט אחד בחייו. ככה זה כשאתה גדל בבית פרוטסטנטי אדוק. "אני לא דומה לאף אחד שאני מכיר, כמו הסקורסזאים או הספילברגים של העולם, שכל ילדותם הוגדרה על ידי הקולנוע. הילדות שלי הוגדרה על ידי הכנסייה והמבנה המשפחתי. סרטים היו עבורי משהו שגדולים עושים. גדולים רעים."

אביו של שרדר עשה הכל כדי שילדיו יהפכו לכמרים, אבל שרדר מצא את עצמו בסיום התיכון בקלווין קולג' שבמישיגן, שם עשה סמינר בנושא קולנוע. שם הכל התחיל. "זה עניין אותי בגלל שזה היה אסור. סרטים היו אסורים על ידי הכנסייה, בנוסף למשחקי קלפים, ריקוד, עישון ושתייה. אמא שלי תמיד אמרה שלא משנה כמה שהסרט תמים, הכסף שאתה משלם תומך בתעשייה שטנית."

שרדר עוד לא ידע זאת, אך הוא עמד להיכנס ממש אל תוך אותה תעשייה שטנית. מפגש מקרי עם מבקרת הקולנוע פאולין קאל סידר לו כרטיס כניסה למגמת הקולנוע של אוניברסיטת UCLA ובהמשך, קאל דחפה אותו להפוך למבקר קולנוע בעצמו, תחת הדרכתה.

באחד הימים, אחרי שסיים את הלימודים והתקבל למסגרת AFI היוקרתית, התקשרה אליו ואמרה שסידרה לו עבודה כמבקר קולנוע בעיתון – או בשיקגו, או בסיאטל – הבחירה היתה שלו. שרדר לא הגיב מיד. "את יודעת, אני ארגיש החמצה גדולה אם אחרי ארבע שנים בלוס אנג'לס לא אנסה אפילו לכתוב תסריט. את יכולה לתת לי שבועיים לחשוב על כך?" קאל ענתה שהוא חייב לתת תשובה באותו רגע. "אם כך, התשובה שלילית", אמר לה שרדר.

אלא שהיתה בעיה קלה בתוכנית הזו. שרדר לא ידע איך כותבים תסריט. "שאלתי שני חברים שלי והם הראו לי. קניתי גם כמה ספרים. אני לומד מאוד מהר." שרדר כתב תסריט, הראה אותו לחברים והצליח להשיג סוכן, אך איש לא רצה להפיקו. "עבדנו שנה בניסיון להשיג מימון, ללא הצלחה. זו היתה תקופה קשה."

וזו היתה רק תחילתה של התקופה הקשה. "בזמן שזה קרה, הגעתי לנקודה הכי נמוכה בחיים שלי. פאולין קאל לא רצתה לדבר איתי יותר כי דחיתי את הצעתה, הנישואין שלי התפרקו ואשתי עזבה אותי, ואז גם הבחורה שהייתי ברומן איתה, שבגללה הנישואין התפרקו – גם היא עזבה אותי. שקעתי בחובות. הייתי בדיכאון מוחלט. שכבתי במיטה עד אחרי הצהרים, ואז הייתי לוקח את הבקבוק ויוצא לרחוב לשתות."

ושרדר לא שתה ואז הלך לכתוב. "הייתי מסתובב ברחובות עד שהברים היו נסגרים. אחר כך הייתי הולך לראות פורנו בקולנוע, עד הבוקר. ישנתי במכונית שלי. ככה המשכתי בערך חודש." מה שהציל את שרדר – תאמינו או לא – היה אולקוס. "לא אכלתי בכלל במהלך התקופה הזו, רק שתיתי. הייתי בדרך להרוג את עצמי והאולקוס הזה הציל לי את החיים."

הוא התאשפז בבית החולים, וכשהאחות שטיפלה בו אמרה לו משהו, שרדר קפא לרגע. "הבנתי פתאום שלא דיברתי עם אף אחד במשך שבועות. ככה הבנתי את המטאפורה של 'נהג מונית'. הדמות הזאת כל הזמן מבלה בתוך קופסא מפח, סוג של ארון קבורה, נוסע ברחבי העיר. הוא ייקח כל אחד לכל מקום עבור כסף. הוא מוקף תמיד באנשים אבל הוא בודד. הוא מסתובב ברחובות כמו עכברוש."

את הדראפט הראשון של התסריט, כתב שרדר בשבועיים כשלצידו אקדח טעון, כדי לתת לו השראה. הוא כלל לא חשב באותו הזמן האם הסרט יופק או לא. זה לא עניין אותו. "טראוויס ביקל הוא אני. זו היתה סוג של תרפיה עבורי, לכתוב את הדמות הזאת. השתמשתי בה כדי לגרש את הרוע שהרגשתי בתוכי. בשלב מסוים, לא הצלחתי להבדיל בין הכאב שנכתב בתסריט לכאב בחיים שלי. הכל התערבב יחד." לאחר שסיים, נתן את התסריט לסוכן שלו, ועזב את לוס אנג'לס. הוא לא שב אליה במשך שנה וחצי. "לא יכולתי יותר להתמודד עם העיר הזו וכל הכשלונות שלי."

בזמן שהסתובב ברחבי ארצות הברית, קיבל מכתב מאחיו הגדול, ובו רעיון לסרט. שרדר התקשר למפיק שהכיר, וזה אמר לו שהרעיון נשמע טוב, ושכדאי לכתוב אותו. האחים לבית שרדר עשו זאת, ושנה לאחר מכן, התסריט נמכר ב-300 אלף דולר. הסרט היה "יאקוזה", אותו ביים בסופו של דבר סידני פולאק. שרדר נלחם ברצונותיו של פולאק שניסה לרכך את התסריט, ולבסוף – פוטר. הסרט, אגב, נכשל כישלון חרוץ בקופות.

לשמחתו של שרדר, דברים החלו להתקדם עם התסריט ההוא שכתב שנה וחצי קודם לכן. זה שנתן לסוכנו, לפני שעזב את העיר. "המפיקים מייקל וג'וליה פיליפס קראו את התסריט אחרי שעזבתי ואהבו אותו. הם קנו את האופציה עליו, מבלי כוונה לעשותו. בשלב מסוים, הם פנו אליי ואמרו שהם רוצים שרוברט מאליגן יביים, וג'ף ברידג'ס יככב בו. נלחמתי בהם בכל הכוח כי זה פשוט לא נשמע לי הגיוני. מצד שני – היתה לי עסקה ביד, ואלוהים יודע כמה שרציתי לעשות את הסרט הזה."

באותם ימים, יצא סרטו של במאי אחר, מרטין סקורסזה, בשם "רחובות זועמים". כיכב בו שחקן בשם רוברט דה נירו. "כשיצאתי מהסרט הזה, אמרתי – לא מעניין אותי שום דבר. מרטי יביים את 'נהג מונית' ורוברט יככב בו. אחרי שהמפיקים ראו את 'רחובות זועמים' הם הסכימו איתי."

סקורסזה ודה נירו קראו את התסריט ומיד אמרו שהם בעניין. אלא שאם נדמה שהחבילה הזו היתה אמורה להספיק עבור האולפנים, כרגיל - אתם טועים. "באותו זמן יצאו סרטים יותר מסחריים, ואף אחד לא רצה לעשות את הסרט הזה. ואני מתכוון – אף אחד. הבעיה של האולפנים היתה שהצענו להם חבילה אטרקטיבית מדי: העלות שלי, של דה נירו, של סקורסזה, של ג'ודי פוסטר, פיטר בויל ושל המפיקים, הסתכמה ב-150 אלף דולר. כולנו עבדנו כמעט בחינם כדי שהסרט ייעשה."

ההקרבה של כל הצוות הובילה לכך שתקציבו של "נהג מונית" עמד על בסך הכל 1.3 מיליון דולר (!). "דה נירו היה תחת לחצים אדירים, כי מהסרט שלנו הוא קיבל בערך 30 אלף דולר, בעוד סרטים אחרים הציעו לו חצי מיליון. אבל הוא אמר לי: 'פול, אני מרגיש שאנשים ידברו על הסרט הזה גם עוד חמישים שנה, ואם מישהו יצפה או לא יצפה בו בשנה הבאה, זה פחות חשוב לי.'"

חבורת האנשים הזו הפכה לקרובה יותר ויותר, ושרדר נעזר בכל אחד מהשחקנים, כמו גם בסקורסזה, כדי לשכתב את התסריט לקראת הצילומים. אחד השכתובים המרכזיים היה לדמותה של אייריס, הזונה בת ה-12.

שרדר מספר: "יום אחד הייתי בניו יורק, והשתכרתי באיזה בר. באחת בלילה ראיתי בחורה, והתחלתי איתה. אני מאוד גרוע בדברים האלה, אבל באופן מוזר, היא באה איתי למלון. רק אז הבנתי שקודם כל – היא זונה. ושנית – היא קטינה. שלחתי פתק לסקורסזה וכתבתי לו: 'אייריס נמצאת בחדר שלי, בדיוק כמו הדמות בסרט. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר עוד מעט. תגיע'. מרטי הגיע, ויחד אכלנו שלושתנו ארוחת בוקר. הרבה מאוד מהדמות שג'ודי פוסטר גילמה לבסוף, הגיע מהבחורה הזו."

ארבע שנים לאחר שכתב את התסריט, "נהג מונית" יצא אל האקרנים. הסרט, שעלה פחות משני מיליון, החזיר למעלה מ-28 מיליון דולר בארצות הברית בלבד. הוא זכה ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן של 1976, והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר.

הסרט קנה לעצמו לא מעט מעריצים, אך אסף על הדרך גם כמה אחרים שהתחברו למסרים הלא נכונים. אחד מהם, בחור בשם ג'ון הינקלי ג'ונייר, התאהב עד מעל לראש בדמותה של ג'ודי פוסטר. כחלק מניסיונו להרשים את פוסטר, יצא הינקלי ב-30 במרץ בשנת 1981 וניסה לרצוח את נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן.

"שמעתי על ניסיון ההתנקשות, ואמרתי לנהג שהסיע אותי באותו זמן – 'זה בטח היה אחד מילדי 'נהג מונית", מספר שרדר. זמן לא רב לאחר מכן, הטלפון שלו צלצל. ה-FBI היו על הקו. "הם רצו לדעת אם הינקלי יצר איתי קשר. אמרתי להם שכמובן שלא. האמת היא ששיקרתי. כמה זמן לפני ניסיון ההתנקשות הגיעו למשרד שלי שני מכתבים מהינקלי, שביקש לפגוש את ג'ודי פוסטר, אך ביקשתי מהמזכירה שלי לזרוק אותם. ידעתי שאם אגיד ל-FBI שהייתי איתו בקשר ושזרקתי את המכתבים, אני אדפק והמזכירה שלי תידפק. אז שיקרתי."

עם או בלי הינקלי, "נהג מונית" הפך להיות בדיוק מה שרוברט דה נירו צפה: קלאסיקה שעוד ידברו עליה גם בעוד עשרות שנים. כששרדר נשאל מדוע הסרט הזה הצליח כל כך, הוא אומר: "הסרט החזיק בגלל שהוא אמיתי. הוא אמיתי למי שהיינו. גם אני, גם דה נירו וגם סקורסזה, כולנו היינו במקום העלוב הזה באותה תקופה."

לאחר "נהג מונית", המשיכו שרדר וסקורסזה בשיתוף הפעולה הפורה שלהם, ויצרו יחד את הסרטים "השור הזועם" ו"הפיתוי האחרון של ישו", ובו זמנית, שרדר החל לביים בעצמו חלק מסרטיו. ועדיין, למרות הכל, הדברים לא באים לו בקלות. "אף אחד לא רוצה לקנות את הסרטים שאני כותב, עד היום", הוא אומר.

אז מה יש לו לומר לכותבים בתחילת דרכם?

"הבעיה של הרבה כותבים צעירים זה שהם כותבים מהסיבות הלא נכונות. הם כותבים עבור המרצים שלהם, עבור ההורים שלהם, עבור המבקרים, עבור האולפנים או כדי למכור את התסריט שלהם. הם עושים את זה כדי להתפרסם או כדי להשיג סקס. כל אלו הן הסיבות הלא נכונות."

"העצה שלי היא להסתכל עמוק לתוך עצמכם, ולשלוף מתוככם משהו שהוא ייחודי ומשמעותי עבורכם, ואז לנסות לקחת את חתיכת הבשר המדממת הזו ולנסות להפוך אותה לתסריט. אל תנסו להפוך את זה למסחרי. אל תוסיפו דיאלוג מעולה – לדעתי כל סרט צריך כמה משפטים טובים, וזהו. כל השאר צריך להיות בנאלי, אחרת הוא לא יהיה אמיתי. אתם צריכים להיות מוכנים להוריד את הבגדים ולהראות לעולם את הכביסה המלוכלכת. אם אתם לא מסוגלים לעשות את זה, אל תכתבו."

אצלנו בארט-האוס יש ערימות של כביסה מלוכלכת (בשביל הכתיבה כמובן. הכל בשביל הכתיבה). ומה אצלכם?

עד כאן "משבר יום א'" להפעם. שיהיה שבוע כתיבה מצויין.