קלי חורי - תלמה ולואיז

היא מעולם לא כתבה תסריט לפני-כן, מעולם לא למדה קולנוע, ובכל זאת הפכה לאישה הראשונה שזכתה לבדה באוסקר על תסריט מקורי. אז כיצד הצליחה קלי חורי בת ה-27 לייצר שתי דמויות סוחפות ומקוריות שהפכו את הסרט "תלמה ולואיז" לחשוב כל כך? ברוכים הבאים ל"משבר יום א'" חדש.

(זכרו: אם אתם רוצים לקבל בכל שבוע זריקת עידוד נוספת ממאבקם של יוצרים ויוצרות אחרים בדרך להצלחה, לחצו לייק על העמוד שלנו. אנחנו נעשה את שאר העבודה)

קלי חורי נולדה בסן אנטוניו, למדה באוניברסיטת פרדו ולאחר מכן עברה לנאשוויל, שם למדה תיאטרון וחלמה להיות שחקנית. בפועל, היא בילתה את מרבית זמנה כמלצרית. באחד הימים החליטה שהיא חייבת לקחת צ'אנס אם היא רוצה להפוך לשחקנית, ועברה ללוס אנג'לס. היא נרשמה לקורס המשחק אצל לי שטרסברג, אך במהרה הבינה שזה לא בדיוק מה שהיא רוצה לעשות. "רציתי ליצור, אבל פשוט לא התחברתי למשחק. לא ידעתי אז מה זה תסריטאות בכלל."

בהיעדר תוכנית חלופית, החלה חורי לעבוד כפקידת קבלה במשרד הפקות של קליפים לתעשיית המוזיקה. היא הפכה לדמות משמעותית בחברה, ותוך זמן לא רב החלה להשתלב בהפקות עצמן. בהמשך, הפיקה קליפים לאמנים כמו אליס קופר, רוברט קריי ואחרים. ועדיין, בגיל 27, משהו היה חסר. "הגעתי הביתה יום אחד ב-3 וחצי לפנות בוקר. ימי צילום בתעשיית המוזיקה אורכים 24 שעות, ובאותו יום אני חושבת שהייתי כבר בשעה ה-27 שלי."

באותו רגע, הופיעו שתי דמויות בראשה. היא הרימה מחברת, וכתבה בה: "שתי נשים יוצאות למסע פשיעה. הן עוזבות את העיר. שתיהן נוטשות את העבודה והמשפחה שלהן. הן הורגות מישהו, שודדות חנות ופוגשות בחור צעיר." הלב של חורי החל לדפוק. "הרגשתי כאילו חטפתי מכה בראש מפטיש. פשוט ישבתי במכונית ולא יכולתי לצאת בגלל המחשבה הזו. ידעתי באותו הרגע שאני חייבת לספר את הסיפור שלהן."

כשחורי אומרת שרצתה לספר את הסיפור שלהן, היא לאו דווקא מתכוונת שחלמה לראות אותן על מסך הקולנוע. "בהתחלה חשבתי לכתוב רומן, אבל פרוזה נשמעה לי כל כך מסובכת. מתוך בורות, חשבתי שתסריטאות תהיה קלה יותר. לא ידעתי למה אני נכנסת."

רק ארבעה אנשים ידעו באותה תקופה שהיא כותבת, "וכולם הושבעו לסודיות", אומרת חורי. "לא רציתי להסתובב ולומר לאנשים שאני כותבת, כי הייתי משוכנעת שלא אסיים לעולם. היה לי מוסר עבודה מאוד בעייתי. גם לא יכולתי להתמודד עם ביקורת רעה. אנשים תמיד נוטים להאמין שתיכשלי, במיוחד אם לא הלכת ללמוד קולנוע."

אז חורי יצרה לעצמה עולם נסתר. "לקחתי חצי שנה בה המשכתי לעבוד, ופשוט חשבתי על זה. מי הנשים האלה? במה הן עובדות? מה הן רוצות? הייתי נוסעת הביתה לפנות בוקר ופשוט מרגישה שמשהו משתנה בי. היה לי את הסוף, ככה שברגע שהיו לי תשובות לחלק מהשאלות האלה, פשוט התחלתי לכתוב, בכל יום סצנה, בכל יום המטרה היתה להגיע מנקודה א' ל-ב'. זה הכל." חורי כתבה חלק נכבד מהתסריט שלה במחברות, בכתב יד, והעבירה בכל לילה את החומרים למחשב שהיה במקום עבודתה.

"רציתי לכתוב על שתי נשים שעוד לא ראיתי על המסך. חשבתי שיהיה מעניין להציג סיפור של פורעות חוק נשיות שאינן קשורות בזנות, שלא היו מנוצלות, שאינן אובייקט מיני כמו בשאר הסרטים. כל כך רציתי ליצור דמויות נשיות שהסיפור מסופר דרך נקודת מבטן – דבר שלא קרה כמעט עד אז – ושלא יגרמו לי להתבייש בהיותי אישה, שכן היו לא מעט סרטים שגרמו לי לחוש ככה." אחד הסרטים האלה, היה "השוטר מבברלי הילס 2". "יש שם סצנה בה ברידג'ט נילסן רודפת אחרי הגיבור, ובסוף הוא יורה לה בראש, ואומר 'נשים!'. הקהל התפוצץ מצחוק. זה לא פגע בי. זה הפחיד אותי."

האם ידעה שהיא כותבת סרט מכונן, משמעותי? "האמת היא שמעולם לא כתבתי תסריט, כך שלא היה לי שום דבר להשוות אליו. פשוט כתבתי את מה שהיה חשוב ומעניין עבורי. לא ידעתי אם זה יעניין מישהו או שמישהו בכלל ירצה להפיק את זה. הסיפור פשוט יצא ממני, אם רציתי בכך או לא. הוא דיבר אליי. הייתי מפסידה שינה בגללו, קמה באמצע הלילה, כותבת סצנה וחוזרת לישון. זה כאילו שלא היתה לי ברירה."

הכתיבה באה בקלות יחסית, בעיקר כי לא היה עליה שום לחץ. "הרגשתי משוחררת. בגלל שלא כתבתי כלום, לא היה לי שום דבר לסכן, שום דבר להפסיד. רציתי רק לסיים את התסריט. בשום שלב לא התעסקתי עם המחשבות החיצוניות של האם הוא יופק. זו היתה התקופה הכי טובה בחיי, בלי כל ספק. זו היתה חוויה טהורה. לא היתה לי שום צנזורה עצמית, לא חשבתי פעמיים על דברים. מבחינה יצירתית, זה הדבר הכי חופשי ומשוחרר שכתבתי."

כשסיימה לכתוב, נתנה חורי את התסריט לחברה שעבדה איתה, וזו העבירה אותו לחברה אחרת, שהכירה במאי אחד, בשם רידלי סקוט. המחשבה היתה שסקוט, שביים סרטים כמו "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני" ייכנס כמפיק, ושחורי תביים, אך מהר מאוד התאהב הבמאי האנגלי בתסריט. "בהתחלה לא הייתי בטוחה, כי זה היה סרט על הדרום בארצות הברית, ומה בחור אנגלי כמוהו מבין בזה? אבל מהר מאוד התברר שהוא מבין הרבה, ושהוא הבחירה המושלמת. הוא גם הבין בדיוק מה הדמויות האלה ניסו לומר, והעניק את הטון שלו לסרט, שהפך אותו למה שהוא. אני אסירת תודה לו עד היום על כך."

באופן די מדהים, סקוט ביים את הסרט על בסיס הדראפט הראשון שכתבה חורי, כמעט ללא שום שינוי. מהר מאוד התברר כי המלחמה הכי משמעותית היתה כנגד האולפנים שחששו כי סופו של הסרט, בו תלמה ולואיז דוהרות במכוניתן מבעד לצוק, עלול לגרום לחלק מהקהל לכעוס. חורי השביעה את סקוט כי יצלם את הסצנה הזו, בדיוק כפי שנכתבה. מי שלקחה זאת צעד אחד קדימה היא השחקנית סוזן סרנדון, ששיחקה את דמותה של לואיז.

"אמרתי לרידלי – 'אני לא מוכנה שנצלם את זה, ואז תיקח את זה להקרנת מבחן כזאת בקלאב מד", מספרת סרנדון. "אמרתי: אם אני אקח את התפקיד, אני חייבת לדעת שלשם זה הולך'. הוא אמר לי: 'אני יכול להגיד לך שאת בטוח הולכת למות, אבל אני לא בטוח לגבי תלמה. אולי את תדחפי אותה מהמכונית ברגע האחרון'". ההערה הזו הגיעה גם מהאולפנים, והיא הוציאה את חורי מדעתה. "אנשים באו אליי כל הזמן ואמרו לי: 'את לא יכולה להרוג את הדמויות שלך. את לא יכולה שהם יהרגו מישהו בעשרה עמודים הראשונים ואז לצפות שהקהל יאהב אותן."

לבסוף, סקוט צילם את סצנת הסיום כפי שנכתבה. הסרט יצא בשנת 1991, ומיד עורר הדים. חלק גדול מהחיצים הופנו כנגדה של חורי, ורבים טענו כי הסרט מלא בשנאת גברים, וכי הוא מהווה דוגמא רעה לנשים צעירות. חורי מתרגזת כשהיא שומעת דברים כאלה. "יש כל כך הרבה סרטים בהם גברים הורגים בלי כל סיבה. כאן הסיבה היא ברורה לחלוטין. אני זוכרת שלפני שכתבתי את התסריט, הלכתי ברחוב ואיזה בחור צעק לעברי משהו מעליב. התמלאתי בזעם. בשבילו, לא הייתי בן אדם. ואמרתי לעצמי: לו היה לי אקדח, כנראה שהייתי מרימה אותו. לא בטוח שהייתי יורה בו, אבל לפחות הייתי גורמת לו לחשוב כך."

חורי כתבה את התסריט מתוך מחשבה שהיא תביים אותו בעלות של שלושה מיליון דולר. עם רידלי סקוט מאחורי ההגה, התקציב עלה ל-16.5 מיליון, עדיין בתחום סרט דל תקציב צנוע עבור הוליווד. הסרט צולם בשנת 1990, והפך ללהיט מיד עם יציאתו. הוא הכניס מעל 45 מיליון דולר רק בארצות הברית, והיה מועמד לשישה פרסי אוסקר. בסופו של דבר הוא זכה באחד: פרס התסריט.

"לכל מי שחיכה לסוף טוב עבור 'תלמה ולואיז', עבורי זה הרגע הזה", אמרה חורי הנרגשת כשקטפה את הפרס. כצפוי, הזכייה בפרס הזניקה את הקריירה של חורי, שכתבה מאז מספר סרטים, ואף יצרה בשנים האחרונות את הסדרה "נאשוויל".

האם עכשיו, כשיש מאחוריה קריירה מכובדת במיוחד, הכתיבה באה בקלות כמו פעם? "ממש לא", אומרת חורי. "רוב הזמן לא יוצא ממני כלום. אני מאזור שיש בו הרבה יערות. יש ימים בהם לפעמים אני מדמיינת את עצמי כמו נשר, פשוט מרחף בשמים ומחפש אחר משהו לתפוס. רוב הזמן את מרחפת מעל ואז פתאום רואה תזוזה ומסתערת, ואז את אומרת לעצמך: 'אוי, שיט, זה כלום. זה סתם ענף, או עלה שזז'. אבל אני צריכה להאמין שהטרף שם, שכשאני אראה אותו אני אטוס אליו ואתפוס אותו."

ועכשיו, פרשו כנפיים, כותבות וכותבים, ולכו לתפוס את הטרף שלכם. עוד "משבר יום א'" יחכה לכם בשבוע הבא, אם תעשו לייק לעמוד שלנו.

כתיבה נעימה.