קרייג בורטן - מועדון הלקוחות של דאלאס

כשקרייג בורטן החל לכתוב את התסריט לסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס", הוא לא יכול היה לדעת שעד שיופק יעברו יותר מ-20 שנים של מאבקים, שידרדרו אותו לדיכאון, סמים, ואשפוז במוסד גמילה עם אסיר נאצי כשותף לחדר. "משבר יום א'" עם אחד המשברים הגדולים ביותר שנתקלנו בהם.

את השם רון וודרוף שמע קרייג בורטן לראשונה כשבחורה עמה יצא באותה תקופה הראתה לו כתבה על אדם שחלה באיידס והחל לטפל בעצמו בתרופות ניסיוניות. לבורטן לא היה רעיון ברור מה הוא רוצה לעשות עם הסיפור הזה, אבל הוא ידע שהוא חייב לדבר עם וודרוף. אחרי סדרה של שכנועים בטלפון, אמר לו וודרוף: "בסדר. אם אתה רוצה לדבר, תבוא מחר." בורטן נכנס מיד לרכב שלו ונהג כל הדרך לטקסס שם ישב עמו לראיון שנמשך שלושה ימים. חודש לאחר הפגישה בין השניים, וודרוף מת.

"הוא כבר ידע שהסוף מגיע ושמח מאוד מהמחשבה שהסיפור שלו ימשיך הלאה אל הקולנוע, ויסופר", אומר בורטן. אלא שהכתיבה של התסריט כלל לא היתה פשוטה. "הייתי אמור לכתוב עם חבר, כי זו נראתה לי משימה גדולה מדי, אבל אז החבר אמר שהוא עסוק מדי. החלטתי להמשיך לבדי."

הדראפט הראשון לקח לו לא פחות משנתיים. אחרי שסיים, הצליח למצוא מפיק במהלך משחק כדורסל עם חברים, שקרא, אהב, והסכים לנסות למכור את התסריט. "הייתי נכנס למשרד שלו, ורואה שכתוב אצלו על הלוח: 'מועדון הלקוחות של דאלאס', ולידו השם 'סיפורו של וויל האנטינג', כי הוא עבד על שני הסרטים באותו הזמן. זה היה מעודד."

מעודד? נאמר זאת כך: "סיפורו של וויל האנטינג" יצא ב-1997. "מועדון הלקוחות של דאלאס" יצא ב-2013. רוצים לדעת למה? המשיכו לקרוא.

המפיק ובורטן ניסו למצוא אולפן שיתעניין בתסריט, אך איש לא רצה להפיק את הסרט. "היו שואלים אותי על מה זה, והייתי עונה: 'ובכן, זה על גבר הטרוסקסואל, הומופוב, ווייט-טראש, גזען וקאובוי, שחוטף איידס, מתיידד עם טרנסג'נדר ובסוף שניהם מתים." כצפוי, זה לא ממש הצליח לקנות הרבה אוהדים בהוליווד. "אחרי שנה וחצי היה ברור שכלום לא קורה עם הסרט. פגשתי צמד מפיקים נוסף שניסה לקדם את הסרט, אבל גם זה לא הצליח. בסוף, הגיעו סט מפיקים שלישי שנכנסו לתהליך הפיתוח."

המפיקים הללו הצליחו לרתום את וודי הרלסון כדי שזה יגלם את וודרוף ואת דניס הופר בתור הבמאי. עם החבילה הזו הם שבו אל כל האולפנים. התשובה עדיין היתה שלילית. לבסוף, הם הצליחו למצוא אולפן אחד עצמאי שרק קם, ורצה את הסרט. "היינו אצלם במשך שנה בתהליך של פיתוח, ואז הם פשטו את הרגל."

אי שם בשנת 2000, הצטרפה לכתיבה מליסה וולאק. "התעייפתי מאוד בשלב הזה והייתי צריך עוד עין. עבדתי עם מליסה על ספר, והיא כותבת נהדרת. ביקשתי ממנה להצטרף אליי, היא קראה את התסריט ואמרה: 'בשמחה.'" הדבר הראשון שאמרה וולאק היה שבורטן צריך קצת להכניס הומור לתסריט, כי הוא היה קודר מדי. כך נוצרה דמותה של ריון (בגילומו של ג'רד לטו). "מליסה ללא ספק עזרה להרים כל דבר שכתבתי."

השניים עבדו יחד על התסריט במשך שנה, אבל גם שם העניינים לא תמיד עבדו בצורה חלקה. "נאלצנו ללכת בסוף לטיפול זוגי. כשאתה כותב עם עוד מישהו, יש הרבה אינטימיות, אתה מבלה עם אותו אדם זמן רב באותו חדר. העניינים מתחממים. זה באמת דומה לקשר זוגי, רק בלי הסקס, ככה שזה אפילו קשה יותר!"

אחרי לא מעט שיפורים לתסריט, הצליחו לעניין את הבמאי מארק פוסטר, שבדיוק סיים לצלם את סרטו "מונסטר בול". משם הם הצליחו לרתום את בראד פיט במטרה שזה יגלם את וודרוף, ומכרו את הפרוייקט לאולפני "יוניברסל". נשמע טוב, נכון?

"מיד אחרי שהתסריט נמכר, האולפנים הביאו תסריטאי מפורסם לעבוד על התסריט. אחר כך הוא הלך, ואז הגיעו שני תסריטאים אחרים ואנחנו עמדנו מהצד. בסוף, בראד פיט לא אהב את התסריט עם כל השינויים, ופרש. ואז גם מארק פורסטר פרש. ואז ריאן גוסלינג עמד לככב בסרט וקרייג גילספי כבר הסכים לביים. ואז שניהם פרשו."

בשלב הזה, אחרי שנים של מאבקים, בורטן התמוטט. "הייתי במקום הכי גרוע בחיים שלי אחרי כל זה. פשוט תדמיינו את השילוב הכי אלים של סמים ואלכוהול שיש. את כולם עשיתי." וולאק מספרת שבאחד הבקרים היתה צריכה להרים את גופו של בורטן מהרצפה, לאחר שהתעלף. זמן קצר לאחר מכן, הוא נכנס למוסד גמילה. "95 אחוזים מהחבר'ה שם היו פושעים משוחררים. לשותף שלי לחדר היה קעקוע של צלב קרס והוא בילה 11 שנים בכלא על הריגה. התבגרתי מאוד במקום הזה." במקום הזה, אם תהיתם, בילה בורטן שבעה חודשים.

בהוליווד כמו בהוליווד, לעיתים כשאתם מוכרים את התסריט שלכם, למעשה מדובר בקללה, לא בברכה. כך היה במקרה של בורטן. "כשמכרנו את התסריט, למעשה מכרנו את הזכויות עליו. היינו צריכים לחכות שיעברו שבע שנים כדי לקבל אותן בחזרה. בדיוק כשיצאתי ממוסד הגמילה, הגיע הזמן הזה ויכולנו לקבל בחזרה את הסרט. אבל אז האולפנים אמרו שהם השקיעו בפרוייקט הרבה כסף, ושאם אנחנו רוצים את הסרט שלנו בחזרה, אנחנו צריכים לשלם עליו."

באותו הזמן, שחקן מוכר קיבל לידיו את התסריט, ונדהם. התסריט הזה התגלגל לידיו כבר לפני עשר שנים ומאז המתין אצלו במגירה. קראו לו מת'יו מקונוהיי. בורטן הוזמן לביתו של מקונוהיי, שהגיש לו חתיכת סלמון דקיקה, ומים. זו היתה הדיאטה של השחקן באותה תקופה, כחלק מהכנתו לקראת התפקיד (הוא הוריד לבסוף 20 קילוגרמים).

"הוא כבר היה רזה ובתוך הסרט. לא היה צריך לשכנע אותו. הוא דיבר על התסריט, ואמרתי לעצמי: 'וואו, הוא הולך לגרום לסרט הזה להיעשות'. זה היה יום נהדר." ואכן, מקונוהיי גרם לכולם להאמין. לדוגמא, הבמאי של הסרט, ז'אן מארק ואלה, לא ידע למה הוא נכנס. "הוא לא ידע על ימי הצילום המוגבלים שהתאפשרו לנו ועל התקציב המזערי."

תקציב? איזה תקציב? אם כל זה לא הספיק לכם, שלושה שבועות לפני תחילת הצילומים, המימון לסרט נפל כשהמשקיעים פרשו. "בעשרת ימי הצילום הראשונים, לא היה לנו בכלל כסף. עוזרת ההפקה הכינה את הקייטרינג. מימנו את הכל בעצמנו." בהפקה חשבו לדחות את הצילומים לאביב, אך כשדיברו עם מקונוהיי, הם שמעו ממנו דבר אחד: "אין סיכוי. הרכבת הזאת יצאה לדרך. תעלו עליה." בורטן טוען: "זה מה שגרם לסרט להיעשות. מת'יו אמר: 'אנחנו לא דוחים כלום'. היו לנו רק שתי אופציות: להשיג את המימון, או לחבר את מקונוהיי לאינפוזיה."

הסיכויים כמובן, היו נגדם. "יצאנו לדרך עם לא הרבה יותר מתפילה. המצלמה הוחזקה ביד כי לא היה לנו זמן לנעול אותה. לבמאי לא היה קרון כי לא היה לנו כסף לזה. לא היו חזרות כלל. כלומר, היו, אבל צילמנו אותן והן היו הסרט."

ואיזה סרט זה היה. "מועדון הלקוחות של דאלאס" עלה לבסוף כ-5 מיליון דולר, בעזרת כספם של משקיעים פרטיים, והכניס למעלה מ-55 מיליון דולר ברחבי העולם. הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר – למת'יו מקונוהיי כמובן, לג'רד לטו על שחקן משנה, ופסלון נוסף עבור האיפור. הסרט היה גם מועמד לפרס התסריט המקורי, ולפרס הסרט הטוב ביותר.

אז מה ניתן ללמוד מקרייג בורטן, האיש שנלחם על התסריט שכה אהב במשך 20 שנה, דרך משברים פנימיים וחיצוניים כה עזים? "מאוד קל לוותר כשכולם אומרים לך לא, ולומר פשוט: 'טוב, אף אחד כנראה לא רוצה את הסרט הזה', אבל אני לא פעלתי ככה. הבטחתי לרון וודרוף שהסרט הזה ייעשה, וזה כל מה שעניין אותי. כל התשובות השליליות היו עבורי כמו ליפול מאופניים או להפסיד בספורט. זה קורה, ואז פשוט צריכים לקום, להתאושש ולהשתפר. פיתחתי לעצמי גישה שאסור לוותר לעולם. אני חושב שזה היה המפתח: סיבולת, עבודה קשה וקצת מזל."

ועכשיו כותבות וכותבים יקרים, לכו להילחם על היצירות שלכם, ותמיד האמינו בהן. גם אם העולם אומר לכם אחרת.

אנחנו מאמינים בכם.