בן צייטלין - חיות הדרום הפראי

הוא כמעט איבד את רגליו כשהיה בדרכו להקרנת הבכורה של סרטו הקצר, בחן יותר מ-4,000 ילדות לתפקיד הראשי, וסרטו הראשון כמעט ולא הושלם בגלל דליפת הנפט הנוראית של חברת BP בשנת 2010. חברים וחברות, קבלו "משבר יום א'" מטורף ומעורר השראה במיוחד עם בן צייטלין, התסריטאי והבמאי של "חיות הדרום הפראי".

כשהוריקן קתרינה הכה בדרום ארצות הברית, שהה צייטלין על ספסל בפראג. הוא ניסה לצלם שם סרט קצר באותם הימים, אך הסתבך ולא הצליח להיקשר אליו רגשית. דווקא כשצפה בפלאפון אחר הטרגדיה בארצו, הבין כי הסיפור שניסה לספר בפראג, צריך להיות מסופר בכלל בניו אורלינס. הוא עלה על טיסה בחזרה לארצות הברית, ויחד עם כמה מחבריו ללימודים (קולקטיב הקורא לעצמו "Court 13"), החליט לצלם סרט קצר בשם "Glory At Sea".

התוכנית היתה פשוטה: הסרט יהיה באורך של חמש דקות. התקציב: 5,000 דולר. אלא שהעלילה הורחבה, ההפקה הסתבכה, וצייטלין הבין שהוא חייב לממן חלק ממנה מכיסו. הוא אסף כרטיסי אשראי מחברות שונות (פתרון פופולרי בקרב קולנוענים, כפי שבוודאי שמו לב לכך קוראי "משבר יום א'" הקבועים), ומשך מהם את המקסימום שהיה יכול. בתום שנה וחצי של צילומים (!), הסרט היה גמור. הוא התארך מחמש דקות ל-25 דקות. התקציב שלו, אם תהיתם, עמד בשלב הזה על 100 אלף דולר.

את העובדה כי הוא נמצא בחוב עמוק, ניסה צייטלין להדחיק. "עבדתי מסביב לשעון כדי לערוך את הסרט הקצר, כדי שיהיה מוכן לפסטיבלים." אחד הפסטיבלים אליהם התקבל הסרט, היה SXSW הנחשב שבאוסטין. הבמאי קם מוקדם מאוד בבוקר, כדי להספיק להגיע לאוסטין הרחוקה להקרנת הבכורה, אך במקום להגיע לאולם הקולנוע, צייטלין הגיע דווקא לבית החולים. "הרכב שלנו עמד ברמזור. השעה היתה חמש בבוקר. לפתע נכנסה בנו מאחור מכונית ובה נהג שיכור בשיא המהירות. אני ישבתי במושב האחורי, והרכב פשוט התקפל קדימה, כמו אקורדיאון."

צייטלין אושפז בבית החולים עם שברים באגן ובמותן, שרוסק לחלוטין. הוא נאלץ לעבור תהליך שיקום של שמונה חודשים ארוכים ומייגעים, בעוד הסרט הקצר שלו עשה חיל בפסטיבלים. אם כל זה לא הספיק, כמו לאמריקאים רבים באותה תקופה, לצייטלין לא היה ביטוח רפואי שיכסה את הוצאות בית החולים.

וכך, חובותיו שכבר ממילא היו תפוחים בגלל הסרט הקצר, הלכו וגדלו עוד יותר. הוא הצליח לבסוף לקבל סכום מסוים מחברת הביטוח של הנהג הפוגע, ויחד עם ערב התרמה מיוחד שנערך עבורו, הצליח לכסות את מרבית חובותיו. "אני בר מזל בכך שאני בכלל מסוגל להזיז את הרגל שלי. זה היה קשה, אבל זו היתה התקופה שהתחלתי לכתוב את 'חיות הדרום הפראי.'"

"חיות" נכתב במקור כמחזה על ידי לוסי אליבר, ובשונה מהסרט הגמור, אצלה היתה הדמות המרכזית היתה ילד בן 10, לא ילדה בת שש. כשהתאושש מהפציעה, נסע צייטלין מניו יורק לביתה של אליבר שבפלורידה, וניסה שוב ושוב לשכנע אותה לשנות את הסיפור. היא השתכנעה לבסוף, והשניים ישבו יחד כדי לפתח את התסריט.

אחרי כשנה של עבודה, הצליחו השניים להעמיד תסריט ממנו היו מרוצים, ושלחו אותו למעבדת התסריטים של "סאנדאנס", שהתלהבה מהרעיון וקיבלה אותם. התסריט שופץ, וצייטלין עבר לעיירה באזור הדלתה של לואיזיאנה בה עמד לצלם, כדי לקבל השראה מהמקומיים. הוא גר שם במשך שמונה חודשים, והחל ללקט סיפורים. חלק מהם מצאו את דרכם אל התסריט.

בינתיים, מפיקיו של צייטלין יצאו לחפש תקציב. כחלק מהמאמץ, הם מצאו את ארגון "Cinereach", ארגון ללא מטרות רווח, המשקיע בקולנוע ובסיפורים שלא מגיעים לרוב אל המסך. שיחת הטלפון עם הארגון לא היתה מוצלחת במיוחד, וצייטלין לא הצליח להעביר את המסר שלו.

כשהרגיש שהוא מאבד את שומעיו, אמר לחברה: "אולי תבואו לניו אורלינס ותראו במו עיניכם?" הארגון התלהב מהרעיון, והתלהב עוד יותר כשהגיע וראה על מה צייטלין מדבר. בעזרתו ובעזרת מענקים של 100 אלף דולר מפסטיבל סאנדנס ותחנת שידור יפנית, הצליחו המפיקים של "חיות" להעמיד תקציב של כ-1.8 מיליון דולר, וההפקה יצאה לדרך.

אמרנו יצאה לדרך? התכוונו - ניסתה לצאת לדרך. התהליך הארוך ללא ספק בהפקה של הסרט לא היה שלב גיוס הכספים, אלא דווקא המסע למציאת השחקנית שתגלם את האשפאפי, הדמות המרכזית. צייטלין ערך אודישנים ללא פחות מ-4,000 ילדות בגילאי 9 עד 12, אך לא הצליח למצוא את שדמיין. הוא התעקש להמשיך, בזמן שמפיקיו המתינו, מודאגים. לאחר כמה אלפי נערות, החליט צייטלין להסיר את טווח הגילאים, במטרה לראות כמה שיותר שחקניות. זה עבד, כי יום אחד הופיעה קוונז'יין וואליס.

וואליס היתה באותו הזמן בת חמש. היא לא שמעה על האודישנים ולא ידעה מה הם, אך כיוון שפחות או יותר כל הילדות בניו אורלינס הגיעו למבחנים, גם היא מצאה את עצמה שם. היא שבתה את לבבותיהם של המלהקים, שקראו לה חזרה לאודישנים נוספים לא פחות מחמש פעמים. בפעם החמישית, היא הופיעה מול צייטלין. "רציתי ילדה מבוגרת יותר. לא דמיינתי אותה ככה בכלל, אבל בקוונז'יין היתה איזו פראיות כזאת בעיניים שאי אפשר לעמוד בפניה."

משמצא את השחקנית שתמלא את התפקיד הראשי, פנה צייטלין למצוא את מי שיגלם את אביה. ושוב החל מרתון ארוך של שחקנים אחרי שחקנים מכל האזור, שנכנסו, עשו אודישן ונשלחו לביתם. ושוב, צייטלין לא היה מרוצה. אחרי מספר חודשים מתסכלים, נזכר הבמאי בדווייט הנרי, שעבד עם חברת ההפקה בעבר וסיפק לה מאפים. ככל שחשב על כך יותר, הבין שהנרי הוא האיש המושלם. עכשיו הוא רק היה צריך למצוא אותו.

נשמע קל? צייטלין נסע בעצמו אל המאפייה של הנרי, רק כדי לגלות שהיא עברה מקום. לקח לו חודשיים לברר לאן היא עברה, וכשמצא אותה, שמע מהנרי את התשובה "לא". ולא פעם אחת – אלא שלוש פעמים, עד שצייטלין הסכים לערוך את החזרות לקראת הסרט באמצע הלילה, במהלך שעות האפייה.

גם בבימוי עצמו נתקל צייטלין בלא מעט מכשולים. "יש כלל שכל יוצר קולנוע מכיר: תמיד תנסה להימנע מלצלם סרטים עם מים, ילדים או בעלי חיים – הם יהרסו אותך. לנו כמובן היתה את כל החבילה." ואכן, העבודה עם וואליס, לא תמיד היתה פשוטה.

הילדה הצעירה מעולם לא שיחקה בשום דבר, ובאחד הימים, לאחר טייק פחות מוצלח, פנה אליה צייטלין ואמר לה: "זה היה טוב, אבל אני צריך שתעשי זאת שוב, רק יותר מורכב." וואליס הביטה בו וחייכה: "אני בת שש! אתה באמת חושב שאני מבינה למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'מורכב'? תן לי מילה של ילדים!" צייטלין לקח את העצה של השחקנית בשתי ידיים, והחל לביים אותה בשפה שתהיה לה נוחה יותר.

בכל פעם שפתר בעיה, בעיה אחרת מיד הופיעה. זוכרים את הטנדר ההוא, שכמעט וסיים את חייו של צייטלין? כמה שבועות לפני שהחלו הצילומים, הטנדר של צייטלין עצמו עלה באש. "זה היה טנדר שברולט כחול שקניתי בחמש מאות דולר, והוא היה פחות או יותר מת כשקניתי אותו. אבל הצלחתי לתקן אותו קצת ולנסוע איתו מניו אורלינס למונטגיו שבלואיזיאנה, שם היו משרדי ההפקה שלנו. פתאום אחותי יצאה מהטנדר וראתה שעולה ממנו עשן." העשן הפך לאש, והטנדר נשרף כולו.

וזו היתה רק אחת מהבעיות הקטנות שההפקה של "חיות" נאלצה לפתור. הסרט צולם בתנאי חום ולחות קשים, וחלק מעובדי ההפקה התייבשו. סופות, רוחות וגשמים גרמו לחלק מהציוד להתקלקל. באחד הימים, עמדו צייטלין וצוותו לצלם סצנת מפתח בסרט, במהלכה צועק אביה של האשפאפי, לאחר שההוריקן מכה. "צרחתי בשיא הכוח", מספר הנרי, "אבל בטייק השלישי פתחתי את הפה ושום קול לא יצא." הנרי לא סתם היה צרוד. במשך חמישה ימים, לא היה יכול להוציא מילה, והוא נאלץ להתאשפז בבית החולים. רק כעבור כשבוע, קולו שב אליו.

ואם כל זה לא מספיק, במהלך חודש אפריל 2010, כשההפקה בשיאה, החלה דליפת הנפט המפורסמת של חברת BP שאיימה להציף בנפט את מפרץ מקסיקו הסמוך. "לקח לנו קצת זמן להבין בכלל מה קורה כי היינו שקועים בצילומים", מספר צייטלין. "פתאום הגיעו נציגי ממשל והכריזו שאנחנו צריכים לעזוב. היה חשש שהעיירה הזו תפונה לחלוטין, לתמיד. אפילו היתה הודעה שאסור יותר לדוג בעשר השנים הקרובות, שזה גזר דין מוות עבור האזור."

נציגי חברת BP השתלטו על אחת המרינות בעיירה, מה שמנע מההפקה לצלם שם. "נאלצנו להילחם בהם כדי שייתנו לנו לעבוד, וכל דקה שעברה המצב רק נהיה יותר ויותר גרוע. הנפט המשיך לצאת ולהרוס את האזור." לבסוף, הצליחה ההפקה לצלם את הימים הנותרים תחת הלחץ הבלתי אפשרי. "כשסיימנו, הרגשתי כמו קליפה ריקה", מספר הבמאי.

כפי שאתם יכולים לצפות, גם העריכה לא היתה פשוטה, וארכה שנה וחצי. בשלב מסוים, היו צריכים מפיקיו של צייטלין לגנוב גרסה לא מושלמת רק כדי לשלוח אותה לפסטיבל סאנדנס. ומזל שהם עשו זאת: ב-2012 הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל היוקרתי, וזכה לתשואות סוערות. "אנשים ממש השתגעו", מספר הבמאי, "אבל חשבתי שאולי ככה הם מתנהגים בכל הקרנה. בגלל התאונה ההיא, מעולם לא זכיתי להיות בשום הקרנת בכורה."

את הקרנת הבכורה הזו הוא עוד יזכור זמן רב. מסאנדנס יצאו צייטלין ו"חיות" עם פרס הסרט הטוב ביותר, והמשיכו משם לפסטיבל קאן, שם גרפו לא פחות מארבעה פסלונים. המסע המופלא הסתיים עם ארבע מועמדויות לאוסקר, ביניהן על פרס הסרט הטוב ביותר, ועל התסריט המעובד. הסרט הקטן, שהצליח לקושש 1.8 מיליון דולר עבור הפקתו, החזיר יותר מ-22 מיליון דולר בקופות.

הייתם מצפים שאחרי ההצלחה הכבירה הזו, צייטלין יהיה ילד הפלא החדש בעיר, ושכל הוליווד תיפול לרגליו. ובכן, זה נכון חלקית. הוליווד אכן הציעה לו הרים וגבעות, אך הבמאי סירב שוב ושוב להפקות הענקיות שהציעו לו האולפנים. "אם אתה לא לוקח את הכסף שלהם, הם לא יכולים להגיד לך מה לעשות", אמר פעם.

בימים אלו, על פי השמועות, עומד צייטלין לצלם את סרטו החדש, חמש שנים אחרי צאתו של הסרט הקודם. הוא ייקרא "וונדי" ויעסוק בחבורת ילדים באנטיגואה שנמצאים לבדם על אי ואינם מזדקנים. "זו תהיה הפקה קטנה ובה אנשים שיבנו דברים ממתכת ויעשו הכל בידיים", סיפר לאחרונה.

אז מה למד צייטלין מכל המסע הזה? "המנטליות שלנו ב'חיות' תמיד היתה שאנחנו הולכים לצלם את הסרט הזה, לא משנה מה יקרה. בשום שלב לא חשבנו לכתוב את התסריט ואז להמתין עד שמישהו ייתן לנו את הכסף. תמיד אמרנו – אנחנו הולכים לצלם את זה, והנה התאריך שבו זה יקרה. אם נשיג את הכסף, ההפקה תהיה גדולה יותר. אם לא – נצלם את זה בעזרת הפלאפונים שלנו. זה היה מטורף, אבל היינו נחושים. ואם למדתי דבר אחד, זה שהרבה פעמים כסף מגיע כשישנה נחישות. קרו לנו הרבה ניסים, אבל אני מרגיש שזה היה בזכותנו. אנחנו יצרנו את המומנטום."

ועכשיו יוצרות ויוצרים יקרים, שובו אל התסריטים שלכם, עם מלוא הנחישות וצרו לעצמכם את המומנטום. אל תחכו לאף אחד. הכל בידיים שלכם.