לינה דנהאם - Tiny Furniture

היא נחשבת בעיני רבים לאחת היוצרות החשובות של הדור הנוכחי, אבל האם ידעתם שהרבה לפני "בנות" עבדה לינה דנהאם בתור בייביסיטרית, גרה בדירה של הוריה, ולא הצליחה לפרוץ עם אף פרויקט שצילמה? "משבר יום א'" חדש, יוצאים לדרך.

מכירים חברות או חברים שאוהבים את "בנות"? תייגו אותם בתגובות, שגם הם ייהנו.

לינה דנהאם אולי חלמה כל חייה להפוך ליוצרת קולנוע, אבל כשהגיע הרגע לבחור איפה ללכת ללמוד, היא בחרה דווקא באוברלין קולג' שם עשתה תואר בכתיבה יצירתית. "לא הלכתי ללמוד קולנוע. במקום זה, הלכתי לקולג' וכפיתי על עצמי לעשות הרבה סרטוני וידאו מלאי שגיאות, וזרקתי אותם אל האינטרנט." הסרטונים שלה לא בדיוק הביאו אותה לשום מקום. "אף פעם לא ציפיתי שהם יהפכו לויראלים. קצת כמו איידס, זה משהו שתמיד קורה לאנשים אחרים." ואכן, הם לא נעשו ויראלים, ותמיד הסתפקו בכמה מאות צפיות של חברים ומשפחה.

אבל סרטון אחד שלה דווקא כן הפך לוויראלי, ולא מהסיבה הנכונה. "צילמתי סרטון כזה בו אני בביקיני, עושה אמבטיה ומצחצחת שיניים במזרקה שנמצאת באוברלין קולג'. זו היתה מעין מחווה לסרט 'לה דולצ'ה ויטה', בו אפילו לא צפיתי. זה היה סתם כיף בסגנון 'ג'קאס'. ציפיתי שיהיו לקליפ הזה כמה תגובות כמו 'זה ממש משעמם', ו-'תמצאי לעצמך חיים, חנונית.'" במקום זה, היא קיבלה משהו אחר לגמרי.

יום אחד היא חזרה מארוחת ערב והבחינה שתיבת המייל שלה מלאה. "היו שם לא פחות מ-5,000 מיילים, שכולם בישרו לי על תגובות חדשות בעמוד היוטיוב שלי." כשנכנסה לראות במה מדובר, גילתה שכמעט כל התגובות התעסקו בגוף של דנהאם, ופחות בוידאו עצמו. "היו שם 15 אלף תגובות שהתווכחו ביניהן האם אני שמנה או לא. נדמה היה שהם מתחלקים לשני מחנות: אלה שחשבו שאני שמנה, ואלה שטענו שאני שמנה, אבל לא ממש."

הויכוח הלוהט על גודל גופה של דנהאם הפך את הקליפ עצמו לשולי לחלוטין. "בשלב מסוים הם אפילו דרשו מהאישה בקליפ לחשוף מה המשקל והגובה שלה, כדי להבין האם היא אכן מעל למשקל המומלץ של משרד הבריאות או לא." עבור דנהאם, זה אפילו לא היתה הבעיה הגדולה ביותר: "פשוט חשבתי שהווידאו שעשיתי לא היה מאוד מוצלח." כמה ימים לאחר מכן, דווקא כשהוא צובר יותר ויותר צפיות, בחרה היוצרת להוריד אותו מהאינטרנט. "לא רציתי שכשאלך לחפש עבודה, מישהו יעשה עליי גוגל וימצא דפים על דפים שמנסים לקבוע האם השדיים שלי נפולים או לא."

רגע לאחר טקס חלוקת התעודות, הבינה שאם היא גם רוצה למצוא עבודה בתחום, היא תצטרך להיות יצירתית לא פחות. "לא מצאתי שום עבודת כתיבה אחרי הלימודים", סיפרה. בשונה מלא מעט צעירים בני גילה, דנהאם הגיעה ממה שקרוי "בית טוב". הוריה מתגוררים בניו יורק והם אמנים, מה שתרם לתפיסתה שהיא יכולה לעשות כל מה שתחלום עליו. "הם העניקו לי את האשליה הזו שזה בסדר להתפרנס ממשהו כמו כתיבה", סיפרה. "את פשוט בוחרת לעצמך עבודה לחלוטין לא פרקטית ואז את מתחילה להתפרנס!"

המציאות, כמובן, התפוצצה לה בפנים. היא נפרדה מחבר שלה, ומצאה את עצמה חוזרת לגור בבית הוריה. מבלי שום יכולת להתפרנס מהתואר החדש שבידיה, נאלצה דנהאם למצוא עבודות שונות כדי להישאר עם הראש מעל המים. היא נעה בין עבודה בחנות בגדים, במטבח של מסעדה, וגם כבייביסיטרית,. "לא היו לי יכולות לעבוד באף אחת מהעבודות הללו", הודתה. "למרות שבייביסיטינג זו דווקא עבודה עם כסף טוב."

למרות כל העבודות הצדדיות, דנהאם לא נתנה לחלום שלה להתפוגג. "בזמן שכולנו לא מצאנו את עצמנו, וכל הזמן תהינו 'מה לעזאזל נעשה עם החיים שלנו?', לינה המשיכה להגיד: 'בואו נעשה משהו ביחד! זה יהיה מדהים!", סיפרה חברתה, איזבל היילי. ואכן, דנהאם לא הצליחה לשבת בשקט, וכתבה יחד עם חברותיה סדרת רשת בשם “Delusional Downtown Divas”.

"לא הצלחנו לגייס כמעט כסף, אז היינו צריכות לעשות הכל בחינם." בסדרה צילמו החברות לא מעט מערכונים, מתוך תקווה שמישהו בתעשיית הטלוויזיה יתעניין בהן. זה לא קרה.

במקביל, צילמה את "Creative Nonfiction" סרט באורך שעה שצולם בתקציב מזערי, אך גם הוא לא הצליח לייצר עבורה את החשיפה לה קיוותה. היא שלחה אותו למספר פסטיבלים, אך הוא נדחה שוב ושוב. אבל אם חשבתם שדנהאם תישבר – אתם טועים ובגדול. היא שבה לבית הוריה, והתחילה לחשוב על הדבר החדש שתרצה לעשות.

הדינמיקה המשפחתית המוזרה של המשפחה האמנותית החלה להשפיע עליה, ואט אט היא החלה להשתעשע ברעיון לצלם סרט שיהיה מבוסס על הסיטואציה בה היא נמצאת – בוגרת קולג' עם תואר בכתיבה, ששבה לבית הוריה ומנסה למצוא את עצמה. אם הרעיון נשמע שחוק, הרי שדנהאם הצליחה לתת לו את הטון הייחודי שלה. כך נוצר התסריט לסרט "Tiny Furniture".

"החלטתי לכתוב סרט על איך זה מרגיש להיות בת רעה, שחיה בבית של ההורים שלה, ולא מכבדת את המקום." היא התבשלה עם הרעיון במשך מספר שבועות. "חשבתי על כל העליות והמורדות שחוויתי בחיים שלי. בכל רגע ביום – בזמן שעבדתי, בזמן שהתקלחתי, בזמן שהלכתי – חשבתי על התסריט הזה. יום אחד, אמרתי לעצמי – בסדר, אני חייבת עכשיו לשבת ולכתוב."

הדראפט הראשון נכתב בתוך שבוע. "תמיד כתבתי בסגנון בינג'. התייחסתי לכל הכתיבה של התסריט כסוג של ספרינט מוטרף. אני לא יכולה להמליץ על כך לאחרים, אבל ככה אני כותבת."

בדיוק כמו עם שאר הפרוייקטים שלה, דנהאם לא הלכה בדרך ה"רגילה" בה הולכים כל הקולנוענים, ולא הלכה אל האולפנים. במקום זה, היא החליטה לגייס את הכסף בעצמה, בדיוק כמו שעשתה עד כה. לאחר תקופה קצרה של חיפושים, הצליחה לשכנע שלושה משקיעים שאהבו את הדברים הקודמים שעשתה, להשקיע כמה אלפי דולרים בסרטה החדש. יחד עם הוריה ומעט הכסף שחסכה, העמידה תקציב של 40 אלף דולר לסרט החדש שלה. "כתבתי תסריט קטן שידעתי שאוכל לצלם בזול".

אחד הדברים שידעה שיחסכו לה כסף, היה בית הוריה, בו צולם חצי מהסרט. "בגלל שגרתי שם, זה הרגיש לי מקום מאוד בטוח. אבל זה גם סיפק לא מעט רגעים סוריאליסטים. הייתי מתעוררת משינה ופתאום רואה מישהו עומד מעליי עם בום." גם לשחקנים לא שילמה – היא גילמה את אאורה, הדמות הראשית, והשתמשה באמה האמיתית שתגלם את דמותה של האם. חברים וחברות מהקולג' ומהפרוייקטים הקודמים שיצרה הצטרפו ומילאו את שאר התפקידים.

למרות שכבר הספיקה לצלם לא מעט בחייה, הפקה של סרט הרגישה כמו משהו אחר לגמרי. "זה היה מפחיד מאוד. היה אושר גדול בלצלם את הסרט הזה, אבל בו זמנית גם חרדה עצומה. אף אחד מאיתנו לא צילם סרט באורך מלא מעולם." תקלות לא היו חסרות במהלך הצילומים. "הדברים אף פעם לא עובדים בצורה שמתכננים בקולנוע. בכל פעם היה חדר מלא באנשים וכולם שאלו אותי מה צריך לעשות עכשיו. היו הרבה רגעים בהם מישהו היה שואל: 'איך את חושבת שאנחנו צריכים לצלם את הסצנה הזו?' ולא היה לי מושג. לא הבנתי למה אני עושה את זה בכלל."

הסצנה ממנה הצוות הכי חשש היתה סצנת הסקס שכתבה דנהאם, שהתקיימה בתוך צינור ביוב. בראש ובראשונה – היא היתה יקרה משאר הסצנות שנכתבו. "באופן מוזר, אין הרבה צינורות ביוב בניו יורק בהם ניתן לעשות סקס", היא מספרת. על כן, ההפקה היתה צריכה לייצר צינור מיוחד, שלקח חלק נכבד מהתקציב. "כולם לחצו עליי לוותר על הסצנה הזו, אבל התעקשתי. נלחמתי עליה בכל הכוח. יש יגידו שאני קצת גחמנית."

כשיום הצילומים הגיעה, החששות החלו לתקוף אותה. היום היא אולי מוכרת כיוצרת פרובוקטיבית שאינה מפחדת להצטלם בעירום מלא, אבל כאן היא מצאה את עצמה לראשונה בסיטואציה קיצונית עבורה. שלא במפתיע, היא צלחה אותה בקלות גדולה, אולי סימן לבאות. "זה מצחיק, כי חשבנו שזה יהיה מאוד מביך, אבל אז צילמנו את הסצנה ואמרתי לעצמי – 'אה, זה בדיוק כמו כל דבר בסרט. אנחנו עושים כאילו אנחנו שוכבים."

הסרט צולם לבסוף ב-18 ימים ונערך במהירות כדי שניתן יהיה להגישו לפסטיבל SXSW היוקרתי שבאוסטין טקסס. בשלב מסוים, הבינה דנהאם שהיא לא עומדת להספיק, וביקשה הארכה מהפסטיבל, שהסכים באופן חריג לאפשר זאת. ואיזה מזל שהוא עשה זאת. "Tiny Furniture" כבש את לבבות הצופים והשופטים בפסטיבל ב-2010, ויצא ממנו עם שני פרסים: פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר והפרס עבור הבמאית הטובה ביותר בפסטיבל.

לאחר הזכייה, אמרה דנהאם: "זה סוריאליסטי לגמרי. אני מרגישה שהיה לי מזל אדיר. כל מה שאי פעם רציתי הוא לכתוב וליצור סרטים כמקצוע, ועכשיו זה קורה. למרות כל ההצלחה שאני חווה כרגע, אני כל הזמן חוששת שעוד רגע זה ייגמר ואני אצטרך לחזור לעשות בייביסיטינג. לא שזה דבר רע." דנהאם אפילו מספרת ששבוע לאחר שזכתה בפרס, והחלה לקבל הצעות מהוליווד, קיבלה טלפון מאדם שהכירה ששאל אם תוכל לבוא לשמור על הבן שלו. "זה היה מחמיא במידה רבה. הוא סמך עליי עם הילדים שלו. והוא גם הציע כסף טוב. נאלצתי לחשוב על זה לרגע."

ואכן, לאחר ההקרנה באוסטין, דנהאם לא נאלצה לשמור יותר על ילדים של אחרים. הסרט שלה נקנה על ידי חברת הפצה, היא הצליחה להשיב למשקיעים שלה את הכסף ואפילו הרוויחה עליו קצת. לסיבה נוספת שלא שבה לעולם הבייביסיטינג, קוראים ג'אד אפאטו. התסריטאי/במאי/מפיק היה בין הצופים באותה הקרנה, ומיד זיהה את הכישרון של דנהאם. "בערך אחרי 20 דקות, פניתי אל אשתי ואמרתי לה: 'אני משוגע, או שזה פשוט מדהים?'" סיפר אפאטו.

שבוע לאחר מכן, שוב מצאה דנהאם הפתעה בתיבת המייל שלה. אבל הפעם, אלו לא היו 15 אלף תגובות הלועגות לגוף שלה, אלא מייל מאפאטו בכבודו ובעצמו. דנהאם חשבה שמדובר במתיחה. "כתבתי בחזרה: 'אם זאת איזבל, לכי תזדייני. ורק למקרה שזה באמת ג'אד אפאטו, תודה רבה על המחמאות."

אפאטו לא רק החמיא. הוא נפגש עם דנהאם, שעדיין התגוררה אז בבית הוריה, ושאל אותה אם יש לה רעיונות לפרוייקטים עתידיים. דנהאם סיפרה לו על הרצון שלה לכתוב על חבורה של נשים, בוגרות קולג', שמתקשות להתבגר ולמצוא את מקומן בחברה של היום. אפאטו דחף אותה לכתוב פיילוט, ויחד הם הלכו ל-HBO והפיקו אותו, במה שהפך לתופעה שנקראת "בנות".

"בנות" הפכה לסנסציה, רצה במשך שש עונות, זיכתה את היוצרת שלה ואת המשתתפים בה בשלל פרסים. "אני חושבת שאני עשויה להיות הקול של הדור שלי. או לפחות, קול של דור כלשהו", אומרת האנה, בת דמותה של דנהאם בעונה הראשונה של "בנות", ונדמה שמשפט זה חזה את העתיד. דנהאם אכן זכתה למעמד אייקוני של הדור הנוכחי, כשכל פרק בעונה האחרונה גורר אחריו דיון נרחב.

"אנשים שואלים אותי איך אפשר לפרוץ לתעשיה, ואני תמיד אומר להם - תעשו מה שלינה עשתה", מספר אפאטו. "היא לא חיכתה שמשהו יקרה. היא כתבה וכתבה וכתבה, ונכשלה המון פעמים, שעד שאחד הדברים הצליח."

עכשיו, כשהעולם לרגליה, דנהאם יכולה לבחור את הפרוייקטים הבאים בנחת. "אני עובדת על ספר במשך שנתיים וחצי, והוא אמור לצאת בתחילת 2018. אני גם רוצה לעשות סרטים, אבל אני לא מנסה כרגע לעשות איזה שובר קופות." האם היא חושבת להפיק סרט המשך ל"בנות"? "זה בטוח יקרה. אני רק רוצה שיעבור מספיק זמן, כדי שהדמויות יהיו במקום סופר שונה מזה שהשארנו אותן בו."

היום היא מרגישה הרבה יותר ביטחון בכתיבה שלה, בעיקר כיוון שלמדה כיצד לשלוט בה. "כשהייתי צעירה יותר, הייתי מתיישבת על המחשב בחצות וכותבת עד שש בבוקר. אז הייתי הולכת לישון חמש שעות, קמה ושוב כותבת. אבל היום אני מבינה שכותבים צריכים לשמור על המוח שלהם, קצת כמו שאתלטים שומרים על הגוף שלהם. צריך לשמור על המחשבות היצירתיות שלנו גם לימים בהם אנחנו לא רוצים לכתוב. מה שעוד חשוב בעיניי הוא שינה טובה, קריאה, שלוש ארוחות טובות ביום, ופעילות גופנית הם הדברים הכי טובים שאני יכולה לעשות עבור עצמי, ככותבת."

ובעיקר, דנהאם חושבת שכתיבה וכתיבה ועוד קצת כתיבה, היא המתכון להצלחה. "אם אתם מרגישים כאילו נולדתם להיות כותבים, זה כנראה נכון. תכתבו. תכתבו הרבה. תאספו קבוצה קטנה של אנשים יצירתיים שאתם יכולים לפלס את דרככם אל עבר ההצלחה. כשאתם כותבים, זו חוויה פרטית, והיא יכולה להיות חוויה נפלאה ומשחררת. אל תדאגו לגבי כל האנשים שישפטו את מה שאתם כותבים. זה יגיע אחר כך. כרגע – רק תכתבו."

**

שמעתם מה היא אמרה. לכו לכתוב.