ג'ון פאברו - סווינגרס

הוא ביים את סדרת "איירון-מן" שהכניסה מיליארדים והפך לאחד הבמאים המבוקשים ביותר בהוליווד, אך הרבה לפני כן, ג'ון פאברו היה בכלל שחקן כושל שלא הצליח למצוא עבודה, עד שהתיישב לכתוב את התסריט שישנה את חייו, ואת חייו של בחור אלמוני בשם ווינס ווהן. "משבר יום א'" עם הסיפור מעורר ההשראה של אחד הסרטים האהובים עלינו, "סווינגרס". תבלו.

ג'ון פאברו לא חשב להפוך להיות במאי. הוא בכלל היה אמור לעבוד בוול סטריט. "זו היתה תקופה מאוד מסעירה. אלו היו סוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים וכולם עשו שם כסף. הסתנוורתי. חשבתי שאעבוד בוול סטריט כל חיי. כולם לבשו עניבות צהובות והדולרים פשוט נשפכו, אבל בסופו של דבר החלטתי שזה לא בשבילי. לא הייתי מרוצה מהחיים שלי. לא הייתי מאושר. אז עזבתי הכל ועברתי לשיקגו כדי ללמוד משחק ואימפרוביזציה."

מתוך אחד האלתורים שעשה על הבמה, קיבל את התפקיד הראשון שלו. "שיחקתי בסרט שנקרא 'רודי'. המשפחה שלי והחברים היו בטוחים שהצלחתי, שהכל הסתדר עבורי בחיים. השם שלי היה על המסך, המבקרים אהבו את הסרט ואותי. הייתי מוצלח למשך 15 דקות."

בעקבות אותן 15 דקות, החליט פאברו לעשות מה שכל שחקן מתחיל חולם עליו ולעבור ללוס אנג'לס, להוליווד. עכשיו, עם תפקיד טוב בסרט, העולם יזנק עליו, לא? "עברתי ללוס אנג'לס ופשוט לא עבדתי. אף אחד לא התקשר, הסוכנת שלי לא הצליחה למצוא לי תפקידים מתאימים. אף אחד פשוט לא ידע מה לעשות איתי."

כשכבר כן קיבל עבודה, היא היתה זניחה. הוא שיחק בשני סרטים קטנים, וקיבל הזדמנות להופיע בסדרת טלוויזיה קטנה, בשם "סיינפלד". אתם בטוח זוכרים אותו שם, לא? לא זוכרים? פאברו לוהק כליצן רגזן בעונה חמש, בפרק בו ג'ורג' בורח משריפה ודוחף נשים וילדים כדי להימלט. אין צורך לציין שאותה הופעה לא נחקקה במוחו של איש, ולא סידרה לו שום עבודה נוספת.

בנוסף לכל זה, פאברו וחברתו נפרדו, והוא היה שבור לב. אז הוא ישב בדירה שלו יחד עם חבריו – אסופה של שחקנים מובטלים – ונכנס לדיכאון. "לקחתי את כל העניין קצת קשה, והרגשתי בודד. אבל אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולעשות משהו. אבא שלי קנה לי תכנת תסריטאות למחשב והתחלתי לכתוב כסוג של תרגיל כדי לראות אם אני יכול לעשות זאת, מבלי לחשוב שמישהו יקרא את זה ובוודאי מבלי לחשוב שמישהו אי פעם יפיק את זה. כתבתי את זה עבור עצמי. לא ידעתי כלום על כתיבה באותו הזמן, ובטח לא על תסריטאות."

פאברו כתב תסריט בשבועיים. הוא קרא לו "סווינגרס", והוא היה מבוסס על הפרידה שלו, על החברים שהיו מסביבו, ועל סצנת הסווינג שהחלה לשטוף את לוס אנג'לס. "האמת היא שתהליך הכתיבה היה נקי מקשיים, בעיקר כי לא כבלתי את עצמי למחשב. פשוט ניסיתי לשעשע את עצמי ונהנתי מזה, אפילו קצת צחקקתי קצת תוך כדי כתיבה. ממש רציתי כבר להראות אותו לחברים שלי. הם אהבו אותו מאוד. זה הצחיק אותם. הוא גם היה מבוסס בצורה חלקית עליהם, ועל החיים שלהם", מספר פאברו.

לאחר שקיבל מעט ביטחון מחבריו, החליט לשלוח את התסריט לסוכנת שלו. "היא קראה, אהבה אותו ורצתה לנסות למכור אותו. פתאום, היא התקשרה אליי ואמרה שיש כל מיני מפיקים שרוצים לקנות את התסריט ולפתח אותו." פאברו כתב את התסריט מתוך רצון לגלם את הדמות הראשית, מייקי, אבל האולפנים שהיו מעוניינים בתסריט לא הסכימו לכך. "הם אמרו שיהיו מוכנים לתת לי תואר של מפיק, ואולי את אחד התפקידים הקטנים יותר."

בפגישה עם המפיקים, הבין פאברו שהוא עומד לאבד את הבייבי שלו. "הגעתי לישיבה הראשונה והראש שלי פשוט הסתובב. ישבו מולי כל מיני אנשים ופשוט ירו לעברי הצעות כמו 'הסרט מתרחש בחורף, אולי הוא יהיה בקיץ?', ו-"אולי נהפוך את הדמות של וינס לבחורה?'. דברים כאלה. היו מפיקים שרצו שאהפוך את הדמויות לנחמדות יותר וזה הרגיש לי לא נכון."

מתוסכל, ניסה פאברו לחשוב כיצד לגרום למפיקים הללו להבין שהם טועים. הוא שאל את חבריו השחקנים האם יהיו מוכנים לעזור לו. זה אולי הזמן להציג כמה מחבריו של פאברו. אולי שמעתם עליהם: ווינס ווהן, שון ליווינגסטון ועוד כמה שמות שאולי אתם פחות מכירים אבל מכירים היטב את פניהם. יחד הם ערכו הקראה של התסריט, מול המפיקים כדי שאלו ישמעו את הסרט כמו שצריך.

ההקראה הלכה טוב מהצפוי. המפיקים התלהבו, אמרו שהם מבינים עכשיו את התסריט טוב יותר, אבל – וזה בוודאי לא יפתיע אתכם – הם לא מעוניינים להשקיע. "אחרי ההקראה, הסוכנת שלי אמרה לי שאמנם לא הצלחנו להשיג תקציב, אבל שאולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות – להקריא את התסריט בפני מפיקים ואולפנים, כדי לגייס כסף לצלם את הסרט כמו שצריך, במקום לתת להם את התסריט ולשנות אותו לחלוטין", מספר פאברו.

פאברו התלהב, וכך גם חבריו. הסוכנת החלה לארגן הקראות בכל רחבי העיר, וכך הגיעה חבורת השחקנים עם התסריט המהנה לכל האולפנים הגדולים, ולשלל דמויות בעלות כוח בהוליווד. כמעט כל ההקראות היו מוצלחות. כמעט כולם הסכימו שהתסריט משעשע. וכולם ללא יוצא מן הכלל לא רצו להשקיע בסרט. "כל ההקראות היו פנומנליות", נזכר וינס ווהן. "כולם צחקו אבל אף אחד שהקראנו לו לא היה מוכן לשים כסף."

"היתה פגישה אחת מטורפת במיוחד", אומרת ניקול לאלגויה, אחת המפיקות של הסרט, "היא היתה עם סוחר נשק איראני. זו היתה הפגישה המשוגעת ביותר שהייתי בה בחיים שלי. היינו צריכים לנסות לחשוב איך אנחנו מוציאים ממנו כסף, וגם יוצאים משם בחיים. זה היה ללא ספק כסף מסריח." כך המשיכה החבורה במשך שנתיים.

במהלך השנתיים הללו, היה מסתובב פאברו עם התסריט בתיק, בתקווה שיוכל לתת אותו לכל מי שרק ירצה לקרוא. הוא אפילו טס עם התסריט לפסטיבל סאנדנס, ושם זכה לרגע של הארה. "זה הכניס בי המון מוטיבציה", הוא נזכר. "החלטתי שאני אעשה את הסרט הזה ושהוא יוקרן בפסטיבל הזה." אחד החברים עמם טס פאברו לסאנדנס היה הבמאי דאג ליימן. ליימן היה אז במאי בתחילת דרכו, עם סרט בודד תחת החגורה.

"ידעתי שג'ון כתב תסריט ושהוא מנסה לגייס כסף", נזכר ליימן, "אבל קבעתי לעצמי חוק – לעולם לא לקרוא תסריט של חבר, כדי לשמר את החברות שלנו. כי בסופו של יום, התסריטים של החברים אף פעם לא היו טובים." עכשיו, היו השניים יחד בסאנדאנס. "ג'ון שאל אותי מיליון שאלות כי כבר ביימתי סרט, ובסופו של דבר אמרתי: 'אתה יודע מה? אני אקרא את התסריט שלך. אני לא יכול לענות על שום שאלה בלי שקראתי אותו.' אז קראתי את התסריט ואהבתי אותו."

פאברו אמנם רצה לביים ולככב בסרט בעצמו, אבל לליימן היה רעיון אחר. "אמרתי לו: 'ג'ון, אני מבין מה אתה מנסה לעשות. אני אוהב את התסריט ואנחנו יכולים לצלם את זה בעצמנו ואז למכור את הסרט. אבל אתה תצטרך לבטוח בי.'" פאברו היה מהוסס. הוא שאל את ליימן מה יהיה הסכום שלדעתו הסרט יעלה, ללא שום תמיכה. ליימן הלך לעשות חישובים וחזר עם מספר: 279 אלף דולר. "אם אני אשיג לך את הכסף, אני זוכה לביים את הסרט?", שאל ליימן. פאברו התלבט קשות, ולבסוף הסכים. מה כבר היה לו להפסיד בשלב הזה?

ליימן החל להסתובב ברחבי העיר וניסה גם הוא להשיג את התקציב הקטן. זה לא הלך גם לו. אנשים אהבו את התסריט ולא רצו להשקיע בו. "עברתי בערך מאה אנשים, לפני שהגעתי לשותף עסקי של אבי." אותו שותף הסכים לשים 200 אלף דולר. "אבא שלי הבהיר לי שאסור לי לאבד את הכסף של חבר שלו", נזכר ליימן. "זה הכריח אותי לעשות סרט טוב."

ההפקה, כפי שאתם מתארים לעצמכם, היתה חסרת אמצעים. כסף למשרד הפקה לא היה, אז הוא נקבע בביתו של ליימן. שם גם התרחשו האודישנים. כסף לשלם לצלם לא היה, אז ליימן לקח על עצמו את התפקיד, בנוסף לבימוי. "תכננתי לצלם את הסרט ב-18 יום", מספר ליימן. "רציתי לצלם 12 דפים ביום. רק בתור השוואה, האולפנים מצלמים לרוב עמוד או שניים ביום." אחת הסצנות המפורסמות מהסרט התקיימה במועדון ריקודים, אבל ההפקה לא היתה יכולה לממן ערב שלם בו המועדון יהיה סגור. ליימן הצליח לשכנע את בעל המקום לתת לו לצלם במועדון בערב רגיל, כאילו היה זה סרט דוקומנטרי.

"דאג החליט לצלם את הסרט הזה כמו שמצלמים סרט סטודנטים", מספר פאברו, "בלי צוות גדול, בלי תאורה. לא דאגנו שזה ייראה מקצועי. דאגנו יותר שהתסריט יהיה מושלם, שהסיפור יעבור ושהמשחק יהיה טוב. כי כשהסיפור עובר, אפשר לסלוח להכל." המפתח לכימיה שנראתה על המסך בין פאברו ו-ווהן נעוצה באותם בימים בהם איש לא היה מוכן לשלם עבור הסרט.

"וינס לא שיחק עד לאותו רגע דמות כזאת, למרות שהדמות הזו היתה מבוססת לא מעט עליו. הדמויות שהוא היה מקבל אז תמיד לא ניצלו את החוש הקומי שלו. אני לא חושב שהוא ראה בעצמו שחקן קומי באותה תקופה, אלא שחקן יפה-תואר שיכול להיות בתפקיד הראשי", אומר פאברו. "מה שמאוד עזר לנו הוא שבגלל שעשינו המון הקראות בפני מפיקים כדי לגייס כסף, זה איפשר לנו להתאמן על הטקסט והגענו לצילומים מאוד מוכנים. כבר היתה בינינו הכימיה הדרושה".

חלק נכבד מהסרט מתרחש בלאס וגאס, וגם שם, נאלצה ההפקה לעבוד כמעט בחינם, ולהמציא קיצורי דרך. "לא היה לנו אפילו מוניטור", נזכר פאברו. "דאג נתן לנו שטרות של 20, אמר לנו ללכת להמר, וצילם הכל. זה היה מטורף."

הרגע המטורף ביותר התרחש כשההפקה עצרה מחוץ לוגאס כדי לצלם סצנת מפתח. "נעצר שוטר לידנו ושאל מה אנחנו עושים", סיפר אחד המפיקים, "אמרתי לו שאנחנו בשיירה ושנתקע לנו האוטו. הוא הנהן והמשיך לנסוע, ואנחנו המשכנו לצלם." שעתיים וחצי לאחר מכן, הגיע שוטר אחר ושאל מה הם עושים שם. הפעם כבר אי אפשר היה להסתיר את המצלמות והם נאלצו להודות שהם מצלמים.

"יש לכם אישור?" שאל השוטר.

"בוודאי", אמר המפיק, "הוא בלוס אנג'לס. אתה רוצה לראות אותו?". "כן", ענה השוטר.

המפיק התקשר לחברו שבלוס אנג'לס והחל לדבר איתו, כאילו הוא מנסה להשיג את האישור. אחרי 25 דקות של שיחה, הבין השוטר כי ככל הנראה עובדים עליו. "אוקיי, תעופו מפה. עכשיו. לפני שאעצור אתכם", אמר. ההפקה החלה להתקפל. בערך. "כולם העבירו ציוד ממקום למקום, כשבינתיים דאג, ווינס ווהן וג'ון פאברו ישבו במכונית וצילמו בשקט את הסצנה. "דאג מעולם לא פחד משום דבר", אומר פאברו. "זה היה רגע מסוכן."

"עשיתי את הסרט הזה בשביל הרזומה שלי", מודה ליימן. "לא חשבתי שהוא יצליח. הציפיות שלי היו מאוד נמוכות. אפילו לא סיפרתי לסוכן שלי שאני מצלם את הסרט עד שהסתיימו הצילומים כי לא רציתי למנוע ממנו לחפש עבורי עבודה אמיתית." ליימן מספר שגם בזמן שהחלו הצילומים, אף אחד לא האמין שהוא יצליח. "זה סרט חמוד, אבל בוא נודה על האמת, אף אחד לא הולך לראות את זה חוץ מחברים שלך", אמר לו הסאונד-מן בין אחד הטייקים.

המטרה של כולם בהפקה היתה לצלם את הסרט ולקוות שהוא יתקבל לפסטיבלים וימשוך תשומת לב, אבל התוכנית הזו השתבשה במהירות. "סיימנו את העריכה, היינו במצב רוח טוב, ואז לא התקבלנו לסאנדנס", מספר פאברו, "וזה הרי היה החלום שלי. שלחנו להם קלטת וידאו באיכות לא טובה, הסאונד לא היה טוב, לא היו בסרט שמות מוכרים ויש לפסטיבל הזה אלפי הגשות בכל שנה כי כולם מפנטזים להפוך להיות כוכבים דרך הפסטיבל הזה."

ווהן נזכר כי "כולם היו מדוכאים מאוד. זה הרגיש כאילו הכל התמוטט." פאברו מוסיף כי "פשוט ישבנו על פילם בשווי 200 אלף דולר, ולא היתה שום דרך להחזיר את הכסף." לקח לחבורה 24 להתאושש, ולליימן עלה רעיון. "בשארית הכסף שהיתה לי, שכרתי אולם קולנוע, והזמנתי את כל האולפנים והמפיקים שיכולתי. זה היה אולם של 500 איש, אז הזמנתי גם 490 מחברינו. אנשים ישבו על המדרגות. ידעתי שעם החברים שלנו בכיסאות, תהיה הקרנה מעולה", מספר הבמאי.

וכך היה. "ההקרנה פשוט הרגה את הקהל", נזכר פאברו. "אנשים השתגעו. יש משהו מצחיק בהוליווד – או שאף אחד לא רוצה אותך, או שכולם רוצים אותך." מי שהכי רצתה את פאברו ו'סווינגרס' היתה חברת 'מירמאקס' שקנתה אותו מיד עבור 5 מיליון דולר. הקהל נהר אל בתי הקולנוע, אבל לא כדי לראות את "סווינגרס". "מולנו הוקרנו אז 'סיפורו של וויל האנטינג' ו'סלינג-בלייד'", מספר פאברו.

"סווינגרס" אמנם הכניס למעלה מ-4.5 מיליון דולר – הרבה מעבר ל-250 אלף הדולר שהסרט עלה – אבל יוצריו היו מתוסכלים. "הסרט פשוט לא התרומם. זו היתה אכזבה. רק שנים לאחר מכן, דרך שוק הווידאו, הסרט הפך ללהיט וקיבל מעמד קאלט." ואכן, בשוק הווידאו הסרט פשוט נחטף, ועל פי הנתונים הכניס הרבה יותר מהסכום בבתי הקולנוע. חשוב מכך – הוא הזניק את הקריירות של ג'ון פאברו, דאג ליימן, וכמובן את זו של ווינס ווהן.

פאברו כתב סרט נוסף בשם "Made" שלא זכה להצלחה גדולה, אבל סימן את עצמו כאחד הבמאים להשכרה הטובים ביותר בהוליווד. הוא ביים את "אלף" שהפך ללהיט עצום, ומשם המשיך לסדרת "איירון מן" שהכניסה מיליארדים, ולאחרונה חזר לתסריטאות ולמשחק כשכתב, ביים וכיכב בסרט "שף".

דאג ליימן יצר את סדרת "זהות בדויה" של ג'ייסון בורן, וביים שוברי קופות ענקיים כמו "מר וגברת סמית'", "עד קצה המחר", ועוד רבים אחרים. ווינס ווהן הפך לכוכב ענק. סטיבן שפילברג צפה ב"סווינגרס", וליהק אותו ל"פארק היורה". משם המשיך ווהן ללהיטי ענק כמו "אולד-סקול", "דודג'בול" ועוד המוני קומדיות. הוא נחשב לאחד השחקנים העסוקים ביותר בתעשייה כיום.

אז מה למד ג'ון פאברו מכל התהליך שעבר? האם יכול היה לצפות משהו מזה, כשישב מול המחשב בדירת השותפים שלו והחל לכתוב? "מעולם לא חשבתי שזה יקרה. מעולם לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יראו את הסרט שכתבתי. זה היה כמו קסם, מהרגע שכולנו החלטנו פשוט ללכת על זה. הכל הסתדר, והפך לסוג של המפץ הגדול עבור הקריירות של כולנו. פתאום, כל מי שסירב לתסריט הזה אמר לי כמה בעצם הוא אהב אותו ורצה לעשות אותו אבל הבוס שלו לא רצה, ועכשיו אנחנו יכולים לעבוד יחד."

פאברו מוסיף ש"סרטים עולים המון כסף אבל תסריטים יכולים להיכתב בחינם. אין שום סיבה לא לכתוב. צריך להאמין בעצמך, לא לפחד לטעות או להיכשל. זה נשמע מרגיז, אבל אני למדתי יותר מהכישלונות שלי מאשר מההצלחות. ובעיקר – צריך ליצור. לא לחכות לאף אחד. שבו וכתבו תסריט. צריך לנשום אותו, צריך לחלום אותו, וצריך להיות אובססיביים לגביו. אחר כך, קחו כמה חברים וצלמו אותו, גם אם אין לכם כסף. היום זה קל יותר. כפי שכבר אמרתי – הסרט לא חייב להיראות או להיות מצולם בצורה מושלמת. כשהסיפור עובר, אפשר לסלוח להכל."

**

איזו עצה נפלאה. מה עוד אפשר להוסיף?

ועכשיו, הייתם מספיק בפייסבוק. חזרו אל המחשבים שלכם, אל התסריטים והרעיונות החצי-מגובשים שלכם, ותתחילו לחלום. רק ככה הסרט שלכם יהפוך למציאות.